זה נראה לך חם? ביקשתי קפה רותח!

השעה 6:15 בבוקר. אני מתעוררת, שוטפת פנים, לובשת את החולצה השחורה והטייץ השחור. אני עדיין בשלבי התעוררות כשאני מגיעה למסעדה ב-7:00. אני קושרת את הסינר הנקי ומסתכלת על ההזמנות להיום. אני מכירה את הלקוחות שבאים ומזמינים מקום, ולפי ההזמנות של היום, אני יודעת שהולך להיות יום קשה.

כבר שלוש שנים שאני עושה את זה. עבדתי בשלוש מסעדות גדולות במרכז הארץ ויצא לי להכיר מקרוב את הסועד הישראלי האימפולסיבי, המתלונן והסחטן. אותו סועד שמגיע לו הכול, כל מה שבחינם, כל מה שלא בחינם, וכמובן קינוח לפיצוי. לפעמים אני מרגישה כאילו הוא בא למסעדה לא כדי ליהנות, אלא כדי להתלונן, להראות חוסר שביעות רצון ולסחוט כל מה שיכול מה"מגיע לי". אני מתמודדת עם אותם טיפוסים יום-יום, ואף פעם לא עניתי להם, עכשיו זו פעם ראשונה.

גם אתם משרתם של ישראלים? ספרו לנו על כך: opinions@y-i.co.il

המקדים

אני מתחילה לארגן את המסעדה לקראת הפתיחה בשעה 8:00. כזכור, אני בשלבי התעוררות וכבר הלקוח הראשון בפתח. "תעשי לי קפה הפוך לקחת". אני עונה לו שהמסעדה עדיין לא פתוחה, ומכונת הקפה עדיין לא חמה ומוכנה. הוא מתעקש: "בסך הכול הפוך!". את האמת, זה מצב מביך מאוד. הבחור נכנס למסעדה סגורה ומבקש משהו שטכנית עדיין בלתי אפשרי. אני מנסה להסביר לו שאי אפשר להכין עכשיו הפוך, מה גם שאני לא יודעת להכין, והברמן עוד לא הגיע. "איפה האחראי שלך?! תקראי לו". לכל המקדימים שהיו ושיהיו, דעו לכם: לפעמים פשוט אי אפשר להכין קפה כשהמסעדה עדיין סגורה. זה לא שבא לי שתהיו צמאים, ואני לא עושה לכם דווקא.

"בסך הכול הפוך. איפה האחראי?". ארכיון (צילום: אבישי זיגמן)

עוד בערוץ הדעות של ynet:

גאה להיות מפקד / סרן נתי לסרי

סם את מבטחי באלוהים / משה פייגלין

הסחטן

אצלנו במסעדה אפשר "להגדיל" את ארוחת הבוקר בעשרה שקלים ולקבל "רי-פיל" ללא הגבלה על הלחם ומטבלים כמו שמנת, טונה, טחינה וכדומה. יש כאלה שמעדיפים לא "להגדיל", אבל אלו שכן, יוציאו לי את המיץ עד שלא רק שיקבלו תמורה לעשרה שקלים שלהם, אלא שיגיעו לכדי רווח.

בעודי מניחה את פלטת המטבלים, הלקוח, שעוד לא סיים את הביס הראשון, כבר צועק "רי-פיל!". "רי-פיל של מה?", אני שואלת והוא עונה לי "של הכול!" בגרגרנות אין סופית. "ותביאי עוד לחם!". אין לי כמובן בעיה עם הרי-פיל, יש לי בעיה לזרוק את כמויות האוכל שנשארות על השולחן רק בגלל ה"מגיע לי".

הממהר

בצהריים, כמו בצהריים, המסעדה מתמלאת. חלק מהלקוחות הם עובדי הבנקים השונים, במתחם שבו המסעדה ממוקמת. כל מלצר חושש מיום שני בצהריים, כי פקידי הבנק מגיעים קבוע ביום הזה, ביחד, והם רעבים. רעבים וממהרים. שילוב מטריד לכל מלצר. הם מזמינים עסקיות, ורוצים את הכול מהר-מהר-מהר. אני מסיימת להקליד את ההזמנה, והם שואלים אותי על האוכל.

אני מסבירה להם ש"זה ייקח כמה דקות, רק סיימתי להקליד את ההזמנה". אני עורכת להם והם שואלים מה עם האוכל. "כבר עשר דקות אנחנו מחכים". אני מוציאה להם את השתייה, והם שואלים מה עם האוכל. "אנחנו פה כבר רבע שעה". עכשיו אני כבר באה מוכנה, הסתכלתי לפני כמה זמן הקלדתי את ההזמנה. "עברו 6 דקות מאז שהזמנתם, האוכל שלכם בדרך, אשמח אם תמתינו בסבלנות". ולא כמו ילד בן 4 שבוכה אם לא נותנים לו אוכל. בחייאת, אתם גדולים. תחכו בסבלנות.

רוצים את הכול מהר-מהר-מהר. אילוסטרציה(צילום: shutterstock)

הנרגן

בשיא הלחץ של הצהריים מתיישב לי בחור מעונב ועסוק שמדבר בטלפון הנייד בצעקות. אני לא ניגשת אליו כי הוא בטלפון, ככה לימדו אותי. כשהוא מנתק אני מתקרבת וחוטפת את המטח הראשון "אני פה כבר שעה ולא ניגשו אליי, מה זה השירות הזה?". הוא מזמין הפוך גדול, בכוס זכוכית, עם ידית, מעט קצף, על בסיס סויה, שליש מים ושני שליש חלב, רותח-רותח חם אש - ונעלם לדבר בחוץ.

כשהוא חוזר אחרי עשר דקות, הוא מסמן לי עם היד בעצבים וצועק "בואי בואי, תרגישי את זה, זה נראה לך רותח?!" הוא זורק את הקפה על המגש שלי בהפגנתיות וממלמל שהקפה יצא קפוא. אני מתה לענות לו, אבל שותקת. הוא לא רוצה שאחמם את הקפה. הוא רוצה "חדש!".

האימפולסיבי

ולך, הבחור שחושב שאתה יכול לצעוק לי מסוף המסעדה. אני עם לקוחות עכשיו, לוקחת הזמנה, ואני לא שומעת אותם בגלל שאתה צועק "מלצרית! מלצרית!" ומנפנף לי עם הידיים כיאה לטיפוס הישראלי האימפולסיבי. אני מסיימת איתם וניגשת אליך. "עוד איולי". אין בעיה. אני הולכת למטבח ומביאה עוד איולי. איך שאני חוזרת, "תמלאי לי עוד כוס מים". אני ניגשת לבר ומביאה לך כוס מים עם קרח. כשאני מניחה את הכוס אני שומעת "אני רוצה עוד קרח". אני ניגשת לבר, לוקחת עוד קרח. "שכחתי לבקש גם מפיות".

האימא

ואני חייבת לחדש לכן, האימהות שמגיעות בדקה ה-90 למסעדה עם "תביאי לי דחוף משהו לילד, הוא צורח": לפיצה לוקח לפחות עשר דקות להיות מוכנה, אז אל תתלוננו כל שלושים שניות שהאוכל לא יוצא.

ועוד דבר. לפעמים אני לא אוהבת לבקש מהילדים שלכן להפסיק: ללחוץ לי על מקלדת ההזמנות, לשפוך את כל שקיות הסוכר על השולחן (אבל את כולם! ואז אתן מבקשות עוד סוכר כי לא נשאר לכן לקפה), לרוץ באמצע המסעדה, והגרוע מכול - לזחול באמצע המסעדה. הילדים שלכן משאירים כמות של לכלוך וזוהמה ביחס הפוך לגודל שלהם, ואני צריכה לנקות ולסדר הכול. אז אשמח אם תתנצלו או תגידו סליחה על הבלגן במקום להשחיל משפט לחברה שלכן "טוב, על זה היא מקבלת טיפ". שמעתי את זה, וזה מאוד פוגע.

תביאי משהו לילד. אילוסטרציה(צילום: index open)

המתלונן שמחזיר מנות

המתלונן הזה הוא לא טיפוס, זה בעצם מנהג ישראלי חדש: להחזיר מנות כי לא טעים. אני מבינה אם יש לך שערה בסלט, אם הייתה לך תולעת תועה, אם החסה יצאה עם חול, אם המנה חריפה ולא ציינו זאת, אם המנה יצאה אחרת ממה שכתוב בתפריט. כל הסיבות הללו מבטיחות לך מנה אחרת חדשה. אבל אם לא טעים לך? אולי אני טועה, אבל שף חשב לך על המנה, השקיעו במנה כסף, זמן ומחשבה, המנה יצאה כפי שכתוב בתפריט, המנה יצאה כפי שהסברתי לך. לא טעים - זו בעיה שלך.

פיצוי

אתם דורשים פיצוי על כל דבר. אתם תגידו שהמנה לא טעימה, תאכלו את כולה, ותזכירו לי בסוף שהיה "לא משהו". אתם תרמזו לי להוציא לכם משהו מתוק. ככה "בשביל לסיים את זה יפה ולהשאיר טעם טוב". אתם קורצים לי ואני קורצת לכם כשאני שמה לכם את החשבון.

כן, המסעדה מפשלת הרבה והיא יודעת לפצות בכיף את הלקוחות, כי אנחנו מרגישים פדיחה אם לא קיבלתם תמורה לכסף שלכם. אנחנו לפעמים גם מפנקים, סתם כי יש זוגות מקסימים שבאו ליהנות, וכיף להעלות להם חיוך (לא, לא שכחתי אתכם). אבל רובכם לא בא באמת כדי ליהנות, אלא כדי להרגיש מורווח. להרגיש שהצלחתם לקבל יותר ממה שלקוח ממוצע אחר היה מקבל. אני כבר מכירה אתכם וזה מכעיס אותי מאוד, אבל אחר כך, כשאני חוזרת ממשמרת, זה רק עושה לי עצוב. מעניין אם ככה אתם מתנהגים גם בחו"ל. מילא בארץ, אבל בחו"ל?

חשבון

את האמת, אני כמעט ולא יושבת במסעדות. אני את החשבון בראש שלי עושה: יקר לי לאכול בחוץ. אבל אתם, אם יש לכם כסף - בואו ליהנות. אם אין לכם - תישארו בבית, רק אל תטוסו לחו"ל.

הכותבת סטודנטית לתקשורת שנה ב' במכללת ספיר ומלצרית

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il