סיסמוגרף של הרוח הישראלית: פרידה מחיים חפר

חיים חפר הלך לעולמו - כתבות נוספות ב-ynet:

• נפרדים מחיים חפר: "פלמ"חניק עד יומו האחרון"
• חיים חפר בראיון לפני שנה: "לא רוצה שיגידו קדיש"
• מיוחד: זכיתי באור גדול / יהורם גאון על חיים חפר
  

ללא ספק היה רוצה להיזכר כיליד הארץ, אך הביוגרפיה שלו למרבה הפליאה, מביאה אותו אל חופי פלשתינה רק בגיל 11. עברית ידע עוד בפולין, אך משהגיע לכאן, כמו צעירים אחרים עם משיכה ללשון ויצר תחרותי, ניסה להראות לילידים עד כמה הוא מלהטט בשפתם וטוב מהם. ומן הרגע הראשון זה הצליח לו. 

הצ'יזבטרון. אי אפשר היה לנהל את המלחמה ההיא בלי שירים מכוננים(צילום: לע"מ)

הימים היו נואשים ועל סף כיליון, וזה בדיוק הזמן לצחוק בצורה מאורגנת: תוך כדי הקרבות של מלחמת העצמאות הקים את הצ'יזבטרון, שופר ההומור והסאטירה הרשמי והמבולגן לגמרי של הפלמ"ח. כנראה שאי אפשר היה לנהל את המלחמה ההיא בלי שירים מכוננים, והוא החל מיד לתרום לדור הלוחם את הטובים מביניהם.

הנה "דודו", והשורות האחרונות שבו ננעצות עד היום כמו חרב בלב: "ורק מי ששכל את הטוב ברעיו, אותנו יוכל להבין". זה היה כמעט המנון של בני הדור ההוא, מופרדים מהוריהם בבדידותה של המלחמה ובמוראותיה.

זה היה הקוד לחברות בקבוצה הסגורה שזר לא יבין. אבל זה לא היה העיקר, מפני שההמנון האמיתי, שהושר בקולה של יפה ירקוני הצעירה, היה "הן אפשר": תפילה חילונית של לוחמים ויקיריהם, תקווה נואשת בלתי אפשרית והכרחית לכך שמחר, כבר מחר, כל זה ייגמר.  

האופטימיות ממנו והלאה

חיים חפר לא היה אחראי על הצד הטרגי ההרואי של הפלמ"ח. את העצב במידת האנוש ידע להביע יפה בחרוזים שהתגלגלו מעטו כאילו מעצמם. חיים אחר - הוא גורי ידידו ויריבו - ניכס לעצמו את הוד הטרגדיה, וחפר ידע שצריך להצחיק את העם וכמה שיותר מהר. כשהסתיימה המלחמה וגם הצ'יזבטרון גווע, החל לאסוף את מיטב הצ'יזבטים של ימי הפלמ"ח יחד עם ידידו דן בן אמוץ, אותו הכיר בעיצומם של הקרבות. התוצאה היתה אנדרטה להומור של וכחנים גדולים, קונדסים ילדותיים ולוחמים שלעגו למלחמה בעודם סוחבים עוד תרנגולת מן הלול של הקיבוץ, היישר למדורה, שם יקנחו ב"שיר הפינג'אן".

הוא המשיך להיות סיסמוגרף: כתב ללהקות זמר כמו התרנגולים ובצל ירוק כמה משיריהם המקפיצים והפופולריים ביותר, והוא זיהה את ראשית השבר העדתי הגדול ב"קזבלן". אבל גם לשירים האלה רצה לתרום סוג של אופטימיות שאולי היתה מנותקת ממנו, אבל גם היתה מחויבת המציאות.

כל העיסוקים הללו לא הפכו אותו לכותב התמים הנצחי, של הישראליות המתהווה. הוא תמיד היה איש פוליטי ובמשך עשורים ידע לחצוב מרחשי ליבו ומדעותיו מקאמה שבועית נוקבת ונושכת, בעמוד השמאלנים של "ידיעות אחרונות".

חיים חפר. מחובר בטבורו לתעוקת המציאות הישראלית(צילום: תומריקו)

חיכו לו וציטטו אותו, בכו על קלות עטו ואמרו - ממש כמו אלתרמן בשעתו. אלה דברים שוודאי יחמיאו לו, כי אלתרמן היה הגיבור הספורתי הגדול שלו, אבל חיים חפר מבחירה או מכורח, לא נתן לשורות שלו ממד על זמני כמו של מורהו הגדול. המקאמות באו לענות על צרכים של השעה, ונדמה כי ההיסטוריה ופנתאון הנצח עניינו אותו הרבה פחות מאשר הרגע החולף.

חתן פרס ישראל לפזמונאות, יקירם של מאות אלפי ישראלים בני הגילאים הנכונים והיכולת לזכור, עד לשעתו האחרונה היה חיים חפר מחובר בטבורו לתעוקת המציאות הישראלית. לפני כשנה, במלאות 70 לפלמ"ח, נשא נאום ובו הבהיר כי ב-48' וב-2011 מה שהוציא את הישראלים למלחמות מנצחות

הוא רק תחושת הסולידריות. לפני כן בשנים האחרונות הצליח להעליב זמרים מזרחיים ואת העדה המרוקאית בכללותה: הוא היה בן דורו ובן של עלייה אליטיסטית, והוא כלל לא הבין עד כמה העליב עד שספג מטח מוצדק של ביקורת נגדית.

אבל איך היה רוצה להיזכר באמת? כמה וכמה פעמים בחייו אמר ש"הן אפשר" הוא השיר שאהב יותר מכולם. כמעט מיואש, ב-2005 הוסיף לו עוד בית ובו קבל על ים השנאה שמסביב. ובכל זאת ציין ב"הן אפשר" שבלי האמונה הזאת אין טעם להמשיך, אין טעם להילחם ולחלום, אפילו לא לקרוא לחבר'ה, מנדל צבינגי ופושקש, למגרש הכדורגל הגדול שבשמים, שם הם מחכים לו לעוד משחק.