מחזור ynet - תפילת ערבית

מניין נסתר בוורשה

י' הירשהויט. בתוך: "אני מאמין", בעריכת מרדכי אליאב

היום, בערב יום כיפור, החלטנו, אנו היהודים הבודדים, מהקבוצות האחרונות המסתתרות בווארשה, לומר כל נדרי; להתפלל בציבור בערב קדוש זה. אנו, היהודים בכלא פאביאק האיום, החלטנו לערוך "מניין". היינו כלואים במחלקה הרביעית של הכלא. סוכם כי את התפילה נערוך לאחר שכולם יחזרו מן העבודה. עצם עריכת התפילה לא היתה קשה במיוחד, מאחר שכל היהודים היו מרוכזים בשני חדרים סמוכים.

קבענו כי מר אלטשוביש הזקן, בעל בית-חרושת לרהיטים לשעבר, יהיה שליח הציבור. הוא יעבור לפני התיבה. טלית לא היתה בידינו. בתנאים שלנו נאלצנו להתפלל בלי טלית. טוב כי לפחות השגנו "מחזור" מאי-שם. נדברנו בינינו כי לפנות ערב נתפלל בצוותא.

אולם בשעות הצהריים – ערב יום הכיפורים – נחרדנו לראות כי הגרמנים והאוקראינים, כשהם מזויינים, מקיפים את היהודים. בינתיים נשמעו צפירות-אזעקה נגד התקפות-אוויר. היינו מרוצים. הלוואי שהאווירונים יטילו פצצות – התפללנו בלבנו. אולם, למעשה, לא היתה כל התקפת-אוויר.

לפנות ערב, עת שקעה השמש, הפכנו ארגז בתא שלנו וייעדנו אותו ל"עמוד" ודוכן לתפילת החזן. אלטשוביש התחיל בקול חרישי ועצוב – "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה". אחרי כן הפך פניו אל היהודים בתא שעמדו סביבו ובקול שבור וחנוק מבכי פנה אלינו ואמר כי יודע הוא שאיננו "בעל תפילה" מעולה, ובוודאי שתפילתו אינה טובה כמו התפילות שהשמיעו אי-פעם בבתי-כנסיות בלילות יום כיפור, אולם הוא משוכנע כי ניתן יהיה להרגיש בתפילת כל נדרי שלנו את תמצית כל מצבנו כפי שהוא...

והוא התחיל לפזם בלחש, בלי קול כמעט: "כל נדרי ואסרי...". כאשר הגיע למילים "שביתין, שביקין" – פרץ בבכי מר. גם בנו של הזקן, שהיה כלוא יחד אתו ב"פאביאק" ועמד מאחורי אביו, התייפח מרה. שפתיו של הנער אלטשוביש מילמלו בלי הרף: אמא אמא...

ו"מייטק הצולע", שהיה עוד ילד ממש, הוא לא הבין כלל את התפילות היהודיות. מעולם לא לימדו אותו להתפלל. לא הבין את השפה. בכל זאת כיסה מייטק את ראשו – למרות שאיש לא אמר לו – במטפחת.

למחרת, בעת תפילת נעילה, קרא אחד המתפללים: יהודים! אִמרו קדיש! וכל המתפללים, כאיש אחד, עמדו על רגליהם והחלו לקרוא בקולות חנוקים: יתגדל ויתקדש שמיה רבא...

כל נדרי בווארשה המופצצת

ל. ביין/ מתוך: מקראה לימים הנוראים

כמו בערב ראש השנה פתחו הגרמנים בהרעשה עזה על וארשה שעה אחת לפני "כל נדרי". ההרעשה היתה מכוונת לאיזור היהודי, ואלפי פגזים כבדים נפלו ברחוב נלבקי. בכל זאת, נקהלו המוני יהודים לבתי כנסיות ל"כל נדרי". נראו פנים חדשות ביום כפורים זה, שכן ה"בונד" וויתר על האסיפות האפיקורסיות שלו.

ארשת פניהם של היהודים שונה הייתה. התפילות קיבלו משמעות חדשה. המתפללים לא שפכו דמעות, כי יבש מקור הדמעות...

במצב-רוח זה התחיל החזן בקול ספוג כאב: "על דעת המקום ועל דעת הקהל בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה אנו מתירים להתפלל עם העבריינים". הכל הרגישו כי מעולם לא היה עם ישראל כה מלוכד וכה מקודש כמו ביום הזה.

באמצע "כל נדרי" פגע פגז של תותח בבנין הסמוך לבית-הכנסת וכולנו כּוּסֵינוּ בגל של אבק מעורב בפיח. מעטים מהמתפללים הלכו. הרוב המשיך בתפילה. ראינו את הפסקת התפילה ככניעה לאויב. הרגשנו את עצמנו מזוככים ומזוקקים כשקרא החזן בקול: ונסלח לכל עדת בני ישראל...

עם גמר תפילת ערבית רווח לנו. אחר התפילה לא הלכנו לבתינו. שהינו כל הלילה בבית-הכנסת. אחדים אמרו תהלים. אחרים נרדמו על הרצפה. להרעשה לא היה קץ.

שיר ערב

אריה ל' שטראוס 

הַשֶּׁמֶשׁ שָׁב אֶל קֶרֶב

הַיָּם וָנָח.

בְּצֵל חַסְדֵּי הָעֶרֶב

לִבְּךָ יִבְטָח.

יָם יְמוֹגֵג הָאֵבֶל,

וְגַל יִגְאַל מִסֵּבֶל,

וְגַל נוֹגֵן עַל נֵבֶל

צוּלָה שִׁיר-אָח.

עַל מַעֲשֵׂי כַפֶּיךָ

אַל לְךָ שְאֹל!

הַלֵּיל מֵעל עָרְפֶּךָ

פָּרַק הָעֹל.

לִתְהוֹם בְּרָכָה הִגַּעְתָּ,

חֲלוֹם כָּכוּב פָּגַעְתָּ:

שָׁלוֹם אֵלָיו שִׁוַּעְתָּ

מִבֶּטֶן שְׁאוֹל.

רְדוֹ לְיָם מָנוֹחַ,

כָּל לֵבָב!

שׂוֹנֵא יֻחַן לִשְׁכֹּחַ

וְיֶאֱהָב.

נָדוּ בָאוֹר וְנָעוּ

יָשׁוּבוּ לֹא יֵדָעוּ,

יָשׁוּבוּ וְיִשְׁקָעוּ

בְּלֵב הָאָב.

בראשית זה היה היאוש

אורי צבי גרינברג

בְּרֵאשִׁית זֶה הָיָה הַיֵּאוּשׁ הַמֻּגְמָר:

נִצְּחַנִי הָאֵל וְהִנְנִי בְיָדָיו

כַּחֹמֶר הִיּוּלִי.

עַתָּה זֶה גִּילִי

לְצַיֵּת צִוּוּיָיוֹ

וְלִהְיוֹת כַּחֹמֶר בְּיָדָיו הַגְּדוֹלוֹת.

קוֹרֵן אוֹר פָּנַי בְּעָמְדִי לְפָנָיו

בִּנְגֹהוֹת גִּלּוּיָיו

עֲלֵי זֶה הַקֹּטֶב.

יום הכיפורים - רק לא להפריע

הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) / אור פני מלך

כי ביום הזה יכפר עליכם (ויקרא ט"ז, ל). ביום הזה הקב"ה מכפר על כל עוונותינו. הסליחה והכפרה של היום הזה נראות, כמו שאומר הנביא: מחיתי כעב פשעיך (ישעיהו מ"ד, כב). כאשר אדם מוחק לכלוך, נשארים סימנים; כאשר אדם מוחק את הכתוב, נשאר נייר מחוק; כאשר נרפא פצע בעור, נשארת

צלקת; אבל הקב"ה מוחה "כעב פשעיך". השמים שחורים וקודרים, ולפתע רוח עברה בו (תהילים ק"ג, טז) – ולא נשאר כלום, לא סימן, לא זכר.

השמיים נקיים כל-כך, כאילו מעולם היו נקיים ולעולם יהיו כך. שינוי של המציאות שהייתה, והוצאתה לחלוטין מהעולם – המקום, הזמן וההוויה – אינה בכוח האדם-הנברא, אלא רק בכוח הבורא. רק הקב"ה יכול לקבוע למפרע שדבר מסוים לא התרחש, כמו שרק הוא יכול לקבוע שדבר מסוים יהיה ושדבר מסוים קיים. זוהי מהות היום הזה, האחד והמיוחד, היום שאינו בתחומי הזמן והמקום, היום של פתיחת השערים אל לִפְנַי וְלִפְנִים.

מה מוטל על האדם לעשות ביום זה? לפחות שלא להפריע.

• בחזרה למחזור ynet >>>
  

• כל הקטעים נאספו ממחזור "ממך אליך", בהוצאת "ידיעות ספרים", ובעריכת יונדב קפלון.