מחזור ynet - תפילת נעילה

אל נורא עלילה

דוד א' רקנטי/ גשר אכזב 

ושוב הגיעו "הימים הנוראים", ושוב צמתי ביום הכיפורים. אינני יודע בדיוק מדוע, אך יום זה עשה עלי רושם כביר שלא יימחה לעולם מזכרוני. בשנה הראשונה עוד הייתי זר למנהגים, וחותני הביאני לבית הכנסת רק לזמן מועט, כי חש לפטמני בתפילות מרובות ביום אחד. אבל בשנה השנייה כבר הייתי איש ישראל הגון וכשר ומבין כמה מילים בלשון הקודש. ואומר אני לך שיום זה מילאני רטט של קדושה ורצון גדול להתמסרות.

זוכר אני היטב. הייתה שעת בין הערביים. ארגמן השמש על הזכוכיות והקירות הלך ונמוג. שערי ה"היכל" היו פתוחים, החזן קרא בקול מונוטוני איזה "יהי רצון", אבל איש מהקהל לא הקשיב לו. הם כרו אוזן למשהו אחר, לקול סמוי שעדיין לא נשמע אבל השחיל כבר את אוזניהם להקשבה. המיתר היה נטוי, אבל האצבע עוד לא נגעה בו. אתה יודע איך זה, כשאנשי המקהלה או התזמורת עומדים דרוכים ורחרחנים לסימנו של המנצח...

ופתאום נגעה האצבע במיתר, ושאגה אדירה פרצה מפיות כולם ונזדעזעו אמות הסיפים. אין לי כל ספק שאת השאגה הזאת שמע האלוהים וקיבלה. בראשונה נדהמתי ונחרדתי עמוק עמוק בנשמתי, אולם הזעקה הלכה ונתגעשה ונזדעמה עד שנדמה היה לי שתבל כולה קמה להלל בשוועה, ודופקת היא על שולחן הכבוד ודורשת צדק וגאולה לעמי. ולפתע ראיתי גם את עצמי זועק עם כולם בהתלהבות של דרוויש אחוז דיבוק: אל נורא עלילה! אל נורא עלילה! המצא לנו מחילה בשעת הנעילה!

אל נורא עלילה. זה היה הפזמון. את שאר המילים איני זוכר בדיוק. ביקשנו חנינה. דרשנו גאולה. המנגינה הייתה פרימיטיבית ומונוטונית, הקולות היו דיסהרמוניים, אבל היה זה נהם כקול מים רבים ואדירים, קולות גברים ונשים וילדים וישישים ורבנים ועמי הארצות, וקול גֵּר בתוכם... וכשגמרנו את שירת הנעילה הזאת הרגשתי מין רעד של שמחת-רננה שעבר בקהל ובי. ניטהרתי. פרקתי מעלי את עומס עוונותי ועברי הקלוקל ומאווים רעים שהכבידו על נשמתי, הייתי קרוב לאלוהים ואלוהים חייך אלי...

למה נעילה?

רבי צבי הכהן מרימנוב/ מתוך: טעמי המנהגים

ולמה נקרא שמה נעילה? כי אז צדיקי הדור נועלים וסוגרים את עצמם עם הקב"ה לבדו בהיכל מיוחד, סגור ומסוגר, ולא יתנו להיכנס שמה חס-ושלום שום משטין ומקטרג.

במקום פיוט לימים הנוראים

טוביה ריבנר

בִּנְבִיחַת הָאֹפֶק הַלֵּילִי מִתַּחַת לַכּוֹכָבִים

בְּמַבָּט צוֹנֵן

בָּא הַקֵּץ אֶל הַשָּׁנָה שֶׁלֹּא שֻׁנּוּ פָּנֶיהָ

לֹא הֶעֶלְתָה, גַּם הִיא, עַל מֵצַח חֲצוֹת

שֶׁמֶשׁ בּוֹעֶרֶת וְיֶשַׁע

לֹא הָיָה בְּיָדָהּ

יוֹתֵר מִבְּכָל הַשָּׁנִים

תִּפֹּל תְּפִלָּה

עַל אַדְמָתָהּ הַשְּׁחֹרָה בְּלֵיל מִתְקַשֶּׁה בְּכוֹכָבָיו. לַשָּׁוְא

תִּקְרָא לְמַה שֶּׁלֹּא בָּא. לָמָּה תִּקְרָא

בְּשֵׁם זְמַנִּים מְדֻמִּים שְׁמָהּ שֶׁל שָׁנָה שֶׁעָבְרָה

בֵּין קוֹצִים וְגַרְגְּרֵי צְחוֹק בְּקֵץ קָצִיר וּבָצִיר וּמָסִיק, כִּכְלוֹת הַכֹּל

תָּבוֹא שָׁנָה. מַה נִשְׁתַּנָּה

שֶׁאַתָּה מִשְׁתַּפֵּל יוֹתֵר, חוֹתֵר לוֹמַר עַכְשָׁו מִתַּחַת לְעֵץ

תְּפִלָּה בָּרוּחַ הַלֵּילִית.

שְׁמָשׁוֹת מְדֻמּוֹת לֹא יִירָא לְהָחֵל הַכֹּל מֵחָדָשׁ

אֲשֶׁר שֻׁנּוֹ פָּנָיו וְהוּא שׁוֹאֵל לְשׁוּבוֹ

שׁוּב וְשׁוּב מִשָּׁרְשֵׁי הָעֵץ אֶל

עָלִים בּקוֹל וְקוֹל עַד אֵין קֵץ בָּרוּחַ הַנְּכוֹנָה

פזמון חוזר

הרמן ווק

הרעיון היהודי של יחס כבוד למת מחייב קבורה מהירה ככל האפשר, בצורה הצנועה ככל האפשר: תכריך וארון עץ פשוט, עפר לעפר. הלווית המתים למקום מנוחתם האחרונה היא בגדר מצווה. תקופות פורמליות של אבלות, בדרגות פוחתות והולכות, באות לאחר הפטירה. תקופת השבעה הראשונה מעבירה את האבלים על-פני ההלם המהמם הראשון. הם נשארים בבית, ישובים על שרפרפים נמוכים, ומקבלים זרם בלתי-פוסק של ביקורי-תנחומים. עם כל הקושי שבדבר, הריהו מסייע לפחות להפעיל את מחשבתם ולהעסיק את תשומת-לבם.

אחרי זה באים ימי השלושים. הם חוזרים לפעילות רגילה, מוקירים רגליהם ממקומות של שעשועים, ומוסיפים להקפיד על אי-אלה דפוסים ותפילות. בתום השלושים תמה האבילות; להוציא מי שמתו עליו אם או אב, שאבלו נמשך שנה תמימה.

הקדיש הוא פזמון חוזר בתפילה של בית הכנסת שאינה מכוונת במפורש למוות, אף לא לאבלות. זוהי שירת-פרוזה ארמית עתיקה, המקדשת את שם האלוהים ומתפללת שתבוא מלכותו במהרה. תפילה זו, שנתחברה לאחר חורבן הבית, סופה שנעשתה לקולו של איוב בסידור התפילות העברי – הן יקטלני לו אייחל (י"ג, טו) – הלל לאלוהים ממעמקיה של פורענות. הקדיש חותם כל חלק של עבודת-האלוהים, תפילה לשליח-ציבור עם קהל המתפללים.

באר חתומה

יוחאי גלעד

ביר-גפגפה 14.10.67

שלום לכל החוגגים,

מכתב זה אני כותבו במוצאי יום הכיפורים. רוב החבר'ה כאן צמים, ומתייחסים ביראה ובקדושה הרבה יותר גדולה משחשבתי שמצויה אצל הציבור החילוני בארץ. אני לא צמתי, וגם כל דבר אחר לא עשיתי. רק כל היום הייתי כנוס תחת כנפי הכילה וקראתי.

פה ושם גם הרהרתי במה שעושים ביום זה אצלנו בבית-השיטה, במה שעושים הדתיים במועד זה, ובתרומתם של שאר החילוניים בארץ ליום הכיפורים. הרהרתי לא-מעט ועדיין לא הבהרתי לעצמי מה הוא אומר לי. מנגינת "כל נדרי" הנפלאה היא היחידה המאומצת ללבי, ובכל-עת

שהנני מזמזמה אני מרגיש את האמונה בעורקי. אבל היא היחידה.

לקראת תום יום-הכיפורים שמעתי לפתע מבית-הכנסת כאן את שירת "אבינו מלכנו" בוקעת מפי המתפללים, בנוסח כמו שלנו. רעד עבר בי. היתה שעת דמדומים (השעה היפה שלי בצבא). עליתי על גבעה נישאה ומשקיפה סביב-סביב על קילומטרים רבים.

התיישבתי והתחלתי לשיר את כל השירים המשפחתיים שלנו. השמש שקעה והאפלה באה בהרים העוטרים את המישור. שרתי ושרתי. הכל. תמונת ערב שבת במשפחתנו עמדה לנגד עיני כל העת וקולי הלך וגבר בחשיכה המשתלטת. הא, מי האמין פעם כי ההרים האלה והמישור הזה יאזינו לשירה יהודית הומייה זו. אבל, מלבד זאת, שום דבר מיוחד.

• כל הקטעים נאספו ממחזור "ממך אליך", בהוצאת "ידיעות ספרים", ובעריכת יונדב קפלון.
  

• בחזרה למחזור ynet >>>