איך אתם הופכים את הילד שלכם לשקרן

נהוג לחשוב שילד שמשקר, בדיוק כמו גם ילד שגונב או מתחצף, הוא ילד לא מחונך. אנחנו מאמינים שמדובר בילד כזה שלא הציבו לו גבולות ברורים כאשר "נפל" פה ושם לדבר מרמה, למעשה גניבה או לכל דבר אחר שלא מוצא חן בעינינו. אך חשוב להבהיר שהדבר אינו כך. בטור זה אבקש להפנות את תשומת ליבכם לחלק שלנו, ההורים, אשר מטפח את השקרים של ילדינו.

לכתבות נוספות של דני גיל בערוץ הורים:

פער הדורות: למה אנחנו מתנהגים אחרת מהורינו?  

• בלי "לסחוט" מידע: 6 כללים שיגרמו לילדים לשתף
• דברו ברור: 5 טעויות שמקלקלות הסמכות ההורית
• הורים, תפסיקו לבקש - ותתחילו לדרוש
  

אקדים ואציין שהשקר אינו פשע, ודאי לא שקר של ילד. השקר הוא שמסייע לנו לא פעם לקדם מטרות נעלות ומוסריות דווקא. מה שכן, השקר של הילד הוא מדד לאמון שהוא נותן בנו. ילד שמשקר הרבה הוא ילד שלמעשה אומר להורים שלו: אני לא סומך עליכם שתנהגו בתבונה ובכבוד באמת שלי, ולכן אני נאלץ להסתיר מכם אותה ולהגיש את השקר. מיד נבין כיצד התהליך הזה קורה - ומה נתן לעשות כדי למנוע אותו.

המסר לילד: יש לנו אינטרסים מנוגדים

ילד שקרן הוא ילד שגדל להבין שהאינטרס שלו מתנגש תמיד עם האינטרס של ה"עולם" וכדי לשרוד כאן עליו להגן על האינטרס שלו, כלומר - לשקר לכל העולם. אסביר כיצד זה מתקיים בדוגמה מעולם מהבוגרים דווקא. כאשר אדם שקרן מאחר למקום עבודתו - הוא ימציא איזה שקר לבוס שלו. הוא יודע שהבוס צריך אותו בעבודה והוא יודע שהוא עצמו צריך את עצמו קצת יותר בבית, וזה הדבר היחיד שהוא רואה – שני אינטרסים מתנגשים ומנוגדים זה לזה. את האינטרס המשותף של שניהם הוא לא רואה ולכן מבחינתו הוא כלל לא קיים.

ומה האינטרס המשותף הקיים ביחסי עובד מעביד? אמון וכבוד הדדי. בלעדיהם שני הצדדים מפסידים בענק. חשוב להבין שכאשר אנחנו מזהים אינטרס משותף אנחנו גם יוצרים אותו. בנוסף לכך שאנחנו יוצרים אותו אנחנו לומדים מהר מאוד שהוא ההשקעה הבטוחה שלנו, שאותו נבקש לשים בראש סדר העדיפויות. למה? כי שווה לנו.

אז איך בכל זאת מגדלים ילד אמין?

כאשר ילדינו צעירים הם מגבשים את דפוסי הפעולה שלהם כשאנחנו, ההורים, מייצגים עבורם את ה"עולם". ככל שאנו מציגים לילד את האינטרס שלנו ככזה שמנוגד לשלו – אנו מטפחים בו את הצורך לשקר, וכך הוא יגדל היות מבוגר שעושה שימוש רב בשקר.

איך זה קורה? הנה דוגמה: כאשר הילד שב מבית הספר ומחזיר את הכריך בשלמותו בקופסת האוכל שלו הוא נותן בנו אמון רב. הוא למעשה אומר לנו: "נכון, לא אכלתי את הכריך שהכנתם עבורי". מה אנחנו אמורים לעשות עם העובדה הזו? האם נשתמש בה כדי לטפח את האינטרס המשותף או כדי לטפח שני אינטרסים מנוגדים?

טיפוח האינטרסים המנוגדים מתרחש בלי שבכלל נשים לב. הוא חלק מצרור התגובות האוטומטיות שאנו שולפים לחלל האוויר בתקשורת היומיומית עם ילדינו. במקרה הזה נגיב לרוב בצורה הזו: "סליחה, לא מקובל עליי שלא תאכל כלום בבית הספר!"; לא יכול להיות שעד שעה 14:00 לא תאכל כלום!"; "אני משקיעה ומכינה לך וזה מה שאתה מחזיר לי?!!".

הורים, ככה בדיוק מגדלים ילד שקרן. אם תפעלו בדרך זו אתם מעבירים לילד את המסר שבעולם קיימים שני אינטרסים מנוגדים - שלכם ושלו. האינטרס שלו הוא לא לאכול את הכריך שהכנתם עבורו - ושלכם הפוך, כמובן. דבר אחד בטוח, אחרי הסאגה הזו: בפעם הבאה שתפתחו את קופסת האוכל תמצאו אותה ריקה - ולא בגלל שהילד אכל את מה שהכנתם.

כאמור, המטרה אותה אנו רוצים להשיג היא טיפוח אינטרס משותף. דבר זה יוכל להתקיים כאשר נפנה אל הילד בגישה שונה. אם ניקח את קופסת האוכל כדוגמה ניתן לומר: "אני רואה שלא אכלת מה שהכנתי לך, אבל טוב שאתה מחזיר את זה כי כך אני מבינ/ה מה אתה אוהב ומה לא"; "יש משהו אחר שתרצה?"; "אתה רעב בכלל בשעות בית הספר?"; "למה בעצם לא אכלת?".

אם נדבר אליו בדרך זו הוא לא יוותר לעולם על הרווח שבבחירה להיות כנה ואמין. הוא מבין  שהרווח באמירת האמת גדול לאין שיעור מה"רווח" המסתתר בתוך השקר, זה שתמיד מתברר כהפסד ברגע שהוא מתגלה.

אבל מה לגבי הסמכות ההורית?

הסקפטיים מביניכם יגידו: אבל כך אנו מאבדיםאת הסמכות ההורית. ואני אומר - בדיוק להיפך. המציאות מזמינה לנו שפע של אינטרסים מנוגדים עם ילדינו: אנחנו רוצים שהם יכינו שיעורים והם לא; אנחנו רוצים שהם יכנסו להתקלח - והם לא. אלו בדיוק הקונפליקטים שמעמידים את הסמכות שלנו במבחן. אבל בניגוד למה שאתם אולי חושבים, ככל שנדע להדגיש את האינטרס המשותף כך נצליח לקבל ביתר קלות את שיתוף הפעולה של הילדים.

איך עושים זאת פועל? הנה דוגמה (ושימו לב כיצד אנו נופלים בדקויות):

"אם תכין עכשיו את השיעורים יהיה לנו זמן לראות ביחד את מה שרצינו בטלוויזיה"

זהו משפט ששם את האינטרס המשותף בקדמת הבמה ומאפשר לו להיות הכוח המניע. לעומת זאת, אם נלביש על אותו משפט את "בגדי" השלילה הרי שהוא יראה כך: "אם לא תכין שיעורים עכשיו תדע לך שאין טלוויזיה אחר כך".

אלו הרי שני משפטים כל כך דומים, אלא שמזווית הראייה וה"שמיעה" של הילד המשפט השני מעמיד אותו בצד שכנגד לזה שהוריו בחרו בו, כיריב. וזהו בדיוק הצד שמספק לילדים את הלגיטימציה להוריד אחריות, למרוד, לשקר, להיות כל הזמן בעמדת נגד.

לפעמים אני חושב על כך שאנחנו מדברים כל כך על סמכות והצבת גבולות, אבל ממש מעט על מערכת היחסים עם הילדים. אולי זה קורה משום שאת הסמכות ואת הצבת הגבולות אנו פוגשים הרבה פעמים כשאנחנו מגיעים כבר לקצה ועסוקים בעיקר בכיבוי שריפות. אבל במערכת היחסים טמון הסוד לצמיחה. שם אנחנו לא פועלים כדי למנוע הפסדים, אלא כדי לקצור רווחים.

ואם יש משהו שחשוב לי שתיקחו מהטור הזה הוא לא את המתכון כיצד לגדל ילד כנה ואמין (בין היתר כי לא קיים מתכון כזה), אלא את ההבנה שהכתובת לכך היא מערכת היחסים השלמה, המורכבת, זו שנופלת וקמה בדקויות. ולכן אפשר להירגע עם כל הניסיונות המיותרים לתת לילדים על הראש בניסיון לחנך אותם כאשר אנו תופסים אותם בדבר שקר או בכל מצב שבו משהו בהתנהגות שלהם גורם לנו לאכזבה. הכתובת היא מערכת היחסים.

דונטס ספיק אינגליש

כול מסכימים שכנות היא בסיס לחיים בריאים. היא התשתית האיתנה למערכות יחסים, ואם אנו רוצים לגדל ילדים כנים וישרים אנחנו לא צריכים לחנך אותם לכך - אלא פשוט להפסיק לשקר להם. די אם נפסיק לעבור לאנגלית בכל פעם שאנו רוצים להסתיר מהם מידע, מה שגורם לנו לשקר להם בלי לשים לב בכלל. אנחנו כל הזמן עוטפים את הבחירות שלנו בנימוקים אידיאולוגיים - גם שהן נועדו לשרת אינטרסים של נוחות.

כך, למשל, אם הילד שואל למה אי אפשר ללכת לים בצהריים במקום לומר לו את האמת (שהיא שפשוט אנחנו רוצים לנוח בחופש הקצר שלנו) אנחנו מתרצים זאת בכך שהשמש מסוכנת. היכן הבעיה?

כששבוע לאחר מכן אנו מוצאים את עצמנו פחות עייפים ויותר אנרגטיים ודווקא "מתאים לנו" הים ונוחה לנו השמש. ואז הילד שלנו מרוויח את הבילוי בים, אבל מפסיד אותנו כהורים שבאמת אפשר להאמין להם.

ומהר מאוד הוא לומד את הטריק ומשתמש בו בעצמו. לא כי הטריק יעיל (כבר ראינו שלא), אלא משום שהוא חש שאלה הם החיים, ככה ה"עולם" עובד, ככה כולם עושים - ככה למדתי בבית. כמה פעמים קרה לכם שעמדתם מול אדם שקרן ושאלתם את עצמכם: "רבאק, הוא באמת חושב שאני מטומטמ/ת?". אבל הסיפור הוא אחר לגמרי: השקרן שעומד מולכם עושה את הדבר שהוא מכיר - ולא את הדבר שנראה לו נכון.

אז נכון, לא תמיד נאמר אמת לילדנו. הם לצריכים לדעת תמיד מה מניע את ההחלטות שאנחנוו מקבלים. אבל אם כבר בחרנו לייצר תירוץ - בואו נדאג שהוא יהיה משכנע, לא רק לדקה הקרובה אלא לטווח הארוך. ובכלל, מוטב לנו תמיד לחשוב על הטווח הארוך. השקעה במערכת יחסים שיש בה כנות וכבוד אמיתי היא השקעה בטוחה.

הכותב הוא בעל תואר ראשון בפסיכולוגיה, אב לשניים, מחבר הספר "אלוהים בגובה העיניים" ומנהל הפורום באתר סופר-דדי