ג'יי קיי רולינג למבוגרים: מכונה משומנת היטב

פאגפורד, אנגליה: מעוז בדיוני של לבנים בני המעמד הבינוני הנוח, שלעולם לא נינוח. כולם מאוימים ואף קוסם לא יציל אותם מטרגדיה. עלילה זאת מתחילה כאשר חבר מועצה מקומית בן 40 הולך לעולמו לפתע, ואתר הבית של העיירה, שהיה כדממה בימים כתיקונם, פולט כעת סודות אפלים על אודות בני המקום ואורחותיהם. מה שהיה מרקם הדוק של יחסי כוח ברורים ומובנים, הופך לכאוס חברתי, רגשי ואישי. זוהי התמצית המזוקקת של הנרטיב בספר המדובר ביותר במו"לות העולמית.

הספר, שראה אור בבריטניה היום (ה') ושמו "The Casual Vacancy", גורם לכך שעוד מעט יוטרדו מתרגמים מקומיים בשאלה, אם בעברית "משרה מזדמנת" או "כיסא פנוי" נשמע רע מאוד כשם של ספר. שמות הרי אמורים לקדם מכירות, וזה שם שמבקרים היו מסתייגים ממנו, עד שהיו רואים מי חתומה על הכותרת. ג'יי קיי רולינג. קבלו אותה, אחרי שבעת ההארי-פוטרים, ביצירה ראשונה למבוגרים.

ג'יי קי רולינג. יותר עשירה ממלכת אנגליה (צילום: איי פי)

ואיזו כותרות היא כבר עושה עוד בטרם הגיעה למדפי החנויות: ההזמנות המוקדמות כבר הפכו את הספר לרב-מכר משני עברי האוקיינוס האטלנטי. הוא במקום השלישי ברשימת הנמכרים ביותר של אמזון, למרות שאיש עדיין לא קיבל עותק, גם לא אמתכם המצפה לאיתות מהקינדל שלה. 

450 מיליון עותקים של הארי פוטר, כל הסרטים שהופקו והוקרנו, עשרות אלפי מוצרים עם דמותו של חנון ממשוקף וינשופה לבנה, סיפור סינדרלה מדהים על אם חד-הורית ענייה שהפכה בתוך עשור לסופרת הנמכרת ביותר בהיסטוריה והעשירה ביותר בעולם, שהונה עולה על זה של מלכת אנגליה. נו, למה כבר אפשר לצפות אם לא לרב-מכר היסטרי, יהא תוכנו אשר יהא, ובלי כל קשר לאיכות. ומי בכלל צריך יחסי ציבור כששמה של הסופרת הולך לפניה, רחוק יותר מכל שם אחר במו"לות העולמית לדורותיה?

רומן ברכב מאובטח

תתפלאו, אבל גם לקראת ההפצה המתוכננת של הספר בו רולינג מנסה לפרוץ מתבנית הכותבת לילדים לכותבת למבוגרים, עבדה מכונה ענקית ומשומנת היטב של יחסי ציבור ושיווק, כדי להפוך את ההשקה המלכותית לאירוע רב רושם. והמכונה הצליחה, אם נסתמך על התורים הארוכים המשתרכים הבוקר באנגליה, מול חנויות הספרים אליהן הגיעו הכותרים במכוניות מאובטחות בלילה, עם הוראות שלא להעז ולמכור אפילו עטיפה לפני השעה היעודה.

בעלי חנויות נאלצו לחתום על התחייבויות יוצאות דופן לא להפר את הצו העליון, וכולם, מלונדון עד ניו יורק, ומנצ'סטר עד ורמונט, בקושי העזו לקלף סלוטייפ מהארגזים. הוראות דומות שוגרו לעבר מועדוני המעריצים: מעט מסיבות השקה, בבקשה, ורק אם הוצאת ליטל-בראון מאשרת. בלי תחפושות ובלי שום אזכורים להוגווארט, כי כאן זה פאגפורד, וזה סיפור שונה לגמרי.

אמנם יש בין הדמויות לא מעט בני נוער, אך לא תתפסו אותם מתאמנים בקווידיץ'. במקום זה הם עסוקים בלשנוא את הוריהם, בלעשות סמים קלים ומין לא בטוח, ובדיכאון קיומי כללי, ממש כמו בני אדם צעירים מן היישוב - ולא חניכי בית הספר לקסם.

המבקרים, כך נדמה, סבלו יותר מכולם. דרוכים לקריאה מהירה - כשעורכי העיתונים נושפים בעורפם להביא את הסחורה מהר ככל האפשר - כדי לספק, סוף סוף ביקורת ספרות שעוזרת למכירות של העיתון במקום לשעמם את הקוראים. אצו אלה אל ההוצאה וביקשו עותקים לקריאה מוקדמת, כנהוג בענף מזה עידן ועידנים. רק רגע, אמרו להם בליטל-בראון. קודם תחתמו על הסכם.

קריאה באיומים

אל תיבות המייל של המבקרים שוגר מסמך משפטי מאיים בחומרתו ובאורכו, שעולה בהרבה על אורך המסמך שתחתמו עליו כשתקנו בית. לא לגלות ולא לדבר על זה, ולא לקרוא בבית אלא רק במשרדים של ההוצאה ותחת השגחה קפדנית של אנשי אבטחה. קנסות כבדים הובטחו לעבריינים שחלילה ידליפו אפילו שורה. רוב המבקרים הסכימו, כמובן. לך תתווכח עם מכונת הכסף הענקית שרולינג מושכת בחוטיה.

הכסף, מתברר, עובד בדיוק כמו קסם. בצייתנות מחרידה חילקו פרנסי ההוצאה הזדמנויות לראיונות "אישיים" עם הכוכבת, במקום ובזמן שהיא עצמה בחרה. עורך הספרות והאמנות של הבי.בי.סי התרגש עד כדי כך שאמר, כי מעולם לא ראה עיניים כחולות יפות כמו שלה. אחרים נרעשו מצניעותה, מפשטות הליכותיה, ומכך שהם נבחרו לבלות זמן קצר במחיצתה של מלכה אמיתית. גם עיתונאים הם בני אדם וגם להם מותר להתרגש, מן הסתם - אבל הפעם ייתכן שהגזימו.

האם יתאפשר לקוראים לצאת מן ההייפ המפומפם ולקרוא בשקט? אולי, אך לא בטוח.

רולינג מודעת לכך בעצמה וצופה לתגובה איומה כגון "היא אולי יודעת לכתוב לילדים, אבל לא למבוגרים". בשלווה אמרה לכמה וכמה מראיינים שמבחינתה זה בסדר גמור לחשוב ככה, ושהיא יכולה לעמוד בתגובה ציבורית כזאת. היא ודאי מודעת לכך שהארי פוטר ילווה את "The Casual Vacancy" לא רק כצל, אלא גם כתופעת לוואי מטרידה. ההשוואות יהיו בלתי נמנעות - וגם מופרכות לגמרי.

כי אחת הזוכות בעותק מוקדם ובקריאה לעיני שומרים, ג'אן מויר מ"הדיילי מייל" הבריטי, כבר הודיעה: לא דומה. לא מזכיר. וחמור מזה: לא שווה. למה? 503 העמודים של הספר הם סוג של מניפסט סוציאליסטי ילדותי ומופרך, פסקה המבקרת. העניים טובים ומוחלשים, האמידים גזענים ורעים, והממלכה, אבוי, מתפוררת. גם אם המבקרת צדקה לגמרי, אין היום - יום היסטורי במו"לות - מבקר שיוותר על זכותו לעמוד בתור ולהציץ לחדש של ג'יי קיי רולינג, ובאמת לא חשוב מה כתוב בו, ואיך.