אדוני השוטר, אינני אשם

מעשה שהיה: כותב שורות אלו לקח יום חופש מהעבודה בשביל סידורים כמו ביקור בעירייה, טיפול לאוטו וטסט. יום עמוס במטלות, לא קל, אבל כזה שאלפי ישראלים עושים מדי פעם. ביציאה מהבית, אני ואמא שלי נסענו באחד מרחובות ראש העין, עיר מגורינו, כשלפתע שוטר סימן לי לעצור בצד. בדקה הראשונה חשבתי שאני מדמיין. על מה ולמה עליי לעצור בצד? אמא שלי האמינה שהוא ממהר לאירוע פלילי ושהוא בכלל מבקש שאתן לו לעקוף אותי כדי שיילך להציל חיים. כשהבנתי שהוא מתכוון אליי, עצרתי במקום בטוח, תוך מחשבה שאולי הוא רוצה להסב את תשומת לבי לתקלה במכונית.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

אדיו מילאנו, צ'או רעננה / ענת לוי

להשאיר את העונש מחוץ להסדרי הטיעון / ליפא מאיר

לצערי, מכאן התחיל סרט אימה בחסות משטרת ישראל. "שמת לב איזו עבירה חמורה ביצעת?" שאל. הסתכלתי על אמא שלי ולא הבנתי מה הוא רוצה. תשע בבוקר, העיר כמעט מתה, אין תנועה ברחובות, איזו עברה חמורה כבר ביצעתי? חשבתי לעצמי. "עקפת טרקטור בפס עצירה לבן". באותו רגע חשבתי שאני כנראה כבר לא בקו הבריאות. "אדוני השוטר", אמרתי לו, "מצטער אבל לא היה שום טרקטור ואין לי מושג על מה אתה מדבר". אמא שלי הסתכלה עליו המומה: "מה היה טרקטור? כבוד השוטר, אני נשבעת לך, אין לי מושג על מה אתה מדבר, ישבתי ליד הבן שלי ולא היה שום טרקטור. הוא נסע במהירות נמוכה ובזהירות".

אבל השוטר הורה לנו לשתוק, ביקש מאיתנו לעמוד על המדרכה ואמר "אני שולל לך את הרישיון באופן מיידי לשלושים יום". לרגע חשבתי שאני הוזה, שנכנסתי לסרט רע במיוחד. נסעתי בזהירות, לא ראיתי שום טרקטור ובטח לא עקפתי אחד שכזה, נהגתי במהירות המותרת, לא קרה שום נזק, אז על מה שלילה מיידית?

אבל עם השוטר לא היה ניתן לדבר. הוא התנהג בגסות, לא היה מוכן לשמוע וכל הניסיונות לדבר איתו בהיגיון כשלו. אחרי שלושים דקות ארוכות בהן אני ואמי התייבשנו בשמש, הוא יצא מהניידת, קרוב לוודאי אחרי שגילה שאין לי שום עבירות בגיליון, ביקש ממני לשתוק ואמר שהוא לא ייקח ממני את הרישיון אבל שהוא מזמן אותי למשפט מיידי. באותם רגעים אתה תופס את עצמך ומתאפק לא לצעוק לשמיים בקריאת "הצילו". השוטר אטום, עבירה לא בוצעה, אבל הכוח בידו. עכשיו לך תסביר את זה בעוד חודש לשופט, שאני איאלץ לקחת עוד יום חופש מהעבודה על חשבוני ולנסות לבקש את מידת הרחמים מהשופט על משהו שבכלל לא עשיתי.

ידעתי שהצדק ינצח

לא ויתרתי כי ידעתי שהצדק עמי ובסוף הוא זה שינצח. כעבור חודש התייצבתי בפני השופט אלי אנושי בבית המשפט בפתח תקווה והוא, בחור נחמד ואדיב עם חיוך מקסים, שאל אותי האם אני מודה באשמה. סירבתי להודות וטענתי שאני זכאי. הוא חייך, וקבע דיון לחודש ספטמבר, הפעם מול השוטר שייתן את גרסתו לאירוע. ואכן כך היה. מועד הדיון השני הגיע והפעם ניצבנו זה מול זה, מול כבוד השופט בתקווה כי הצדק ייצא לאור.

בלי שום ידע משפטי שאינו מסדרות כמו "אלי מקביל" ורק עם ביטחון באמת ובצדק, התנהל הדיון. השוטר מסר את טענותיו, אני הפרכתי אותן אחת אחת (למה לא צילמת? אם אני עקפתי טרקטור אז גם השוטר עקף ואז לא היה לו שדה ראייה ועוד). בסופו של דבר התובעת ביקשה להגיע להסדר טיעון בו אני מודה, מקבל הרשעה על-תנאי וקנס שיתחיל בלא פחות מ-800 שקלים. הסתכלתי עליה ואמרתי לשופט "חינכו אותי לא להודות במשהו שאני לא אשם בו". השופט המשיך בחיוכו המקסים והחל לקרוא את גזר הדין. "הנאשם זכאי", אמר ואני הסתכלתי למעלה לשמיים ואמרתי מילה אחת: תודה.

אז לכל מי שנתקל במקרה כמו שלי שבו הרשויות רודפות אחריו שלא בצדק, קחו את המקרה שלי כדוגמה ואל תוותרו, התעקשו והאמינו שיש שופטים בישראל. לצערנו, כשאדם נתקל במצבים כאלה, הוא מרגיש חסר אונים בלי שום יכולת לשנות את הגזירה. הרי הכוח בידי השוטר, חובת ההוכחה חלה עליך ועכשיו לך תוכיח שלא פשעת. הם יכולים לומר לך לשתוק, לנהוג בגסות, לפגוע בכבודך ליד עוברים ושבים, לא לנסות אפילו להקשיב. ולך, האזרח הקטן, אין שום אפשרות להתגונן. אתה כלי משחק ביד של שוטרים מבושמי כוח שרוצים להוכיח לבוסים שלהם שהם עובדים ולא מתבטלים בצדי הכביש.

במקום שמשטרת ישראל תתמקד במעצר אנסים ורוצחים, תמגר את הפשיעה ותחזיר את הביטחון לרחובות, היא רודה באזרח הקטן, הורסת את יומו ומציקה דווקא למי שלא צריך, לנו, לאזרחים הטובים שמשלמים מסים, כורעים תחת עול החיים, נוהגים בזהירות ולבסוף נאלצים להוכיח שלא אנחנו העבריינים האמיתיים. אחרי כל זה, שהמשטרה לא תתפלא למה הפשיעה משתוללת ובעיקר - למה כל כך הרבה שונאים אותה בישראל.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il