אלון מת בסוכות, ואיתו הוויכוח על ג'ו ג'קסון

חגי אמר שהוא שיחק אותה. שכל החיים, כולנו נזכור בדיוק מתי הוא הלך. אורן ענה לו שאלון בטח היה מעדיף שנלך דווקא על תאריך הלידה. ואני, אני חושב על ג'ו ג'קסון.

עשרים שנה אחורה. חטיבת הנח"ל, אימון חורף. זה לילה צח וקר. כל כך קר, שבא לך לצרוח, אבל אסור. חי"רניקים לא מתלוננים. הם גם לא לובשים מעיל בדצמבר. הזמן כבר התפרק מזמן, לרצף של חלקיקים המרכיבים איזור דמדומים ארוך. כזה המשתרע בין תרגיל פרט יבש לפרט רטוב, ואחר כך חוליה יבש, וחוליה רטוב, וכיתה יבש והכל יבש, וקפוא, ואינסופי ומדכא עד עפר. ובתווך, כולנו עומדים, מחבקים את עצמנו מפחד ומקור, ומחכים שמישהו ינבח עלינו כבר. להתחיל לרוץ, להפסיק לזחול, לשחרר נצרה, לירות למטרות, לחדול! בבקשה, לא להיות. רק לחדול.

ובתוך כל הגיהנום הקפוא הזה, פתאום שריקה. אני מזהה אותה מיד. "Is She Really Going Out With Him", תוהה בקול ג'ו ג'קסון, דרך השפתיים הצרובות של אלון. ואני מצטרף אל השריקה. ואל התהייה. Is She Really Gonna Take Him Home Tonight. ואנחנו פורשים הצידה, ומתחילים לדבר.

אלון הוא מהגרעין השני, לא שלי, שחבר אלינו למחלקה, ובעצם אף פעם לא דיברנו באמת. אבל כל חבר של ג'ו ג'קסון הוא גם חבר שלי. והחיוך הדק, החצי ציני חצי ילדותי הזה, שבהמשך הפך לסמל המסחרי של אלון, הוא הדבר הכי חם שאפשר למצוא כרגע בלב מדבר יהודה. וככה, השיחה מתגלגלת.

בקיצור נמרץ, שנינו אוהבים אותו. יש לנו כל התקליטים שלו, אנחנו מתים על השילוב בין הרקע הקלאסי והגישה הפאנקיסטית, לא סגורים לגבי הנטייה המינית שלו וחולמים על הרגע שבו יופיע בישראל. בין הפרט היבש לכיתה הרטוב, כבר אמצע הלילה, אבל לנו לא אכפת. כי אנחנו לא שם בכלל. אנחנו בלונדון של סוף הסבנטיז, ובמקום מדים יש לנו חליפת פסים שחורה וצרה ועניבה מנוקדת, שלא מהודקת לצוואר עד הסוף. כמו בעטיפה של "!Look Sharp", אלבום הבכורה של ג'קסון. האלבום שאלון מודיע לי פתאום שהוא הכי טוב בעולם.

רגע. מה פתאום. זה אלבום נהדר, אבל הוא לא מגיע לקרסוליים של "Night and Day". "מה אתה, ילדה קטנה?", החבר החדש שלי מתעצבן בבת אחת. "מה אתה רוצה?", אני המום באמת. "Night and Day הוא הרבה יותר מורכב. יש בו גם ג'אז, ובוסה נובה, ועיבודים תזמורתיים. הוא לא סתם נותן בראש, כמו !Look Sharp".

"ומי אמר שמורכב זה טוב?", אלון משלח עוד חצי חיוך. "בטח, זה טוב למבקרים. לאניני הטעם. אבל ג'ו ג'קסון האמיתי היה זה שהלך עד הסוף. עם האנרגיות, עם הזעם, עם מי שהוא באמת. פרח אנגלי מפורטסמות', שמת להתפוצץ עם שירים עצבניים של שתיים וחצי דקות. בורלא (זה היה הכינוי שלי אז), תדע לך. בחיים אתה צריך ללכת עד הסוף. להיות מהלוק שארפים, לא מהנייט אנד דאיים".

מאז עברו הרבה הרבה שנים. שנים שבהן לא ממש יישמתי את ההמלצה של אלון מאותו לילה. הקפדתי לרקוד על כל החתונות; לרצות את כל העולם; להיות גם וגם וגם. What can I say? Night and day. הקשר עם אלון ניתק מרגע השחרור. הוא תמיד היה בצמרת הרשימה הזאת, של אנשים שצריך להתקשר אליהם. ושם הוא גם נשאר. הקשר עם ג'ו ג'קסון דווקא נשמר באינטנסיביות. גם בשנים שבהן הוא הלך ואיבד את הקשר עם תעשיית המוזיקה.

על אלון שמעתי מחברים משותפים. שהוא גר בתל אביב; שהוא עורך וידאו; שהוא אוהב להתענג על הדברים הקטנים והטובים של החיים, כמו קפה של בוקר. ודגדג לי מפעם לפעם להרים לו טלפון, ולזרוק בעדינות שגם הוא לא מהלוק שארפים. שגם הוא התפשר, התברגן, ושילב בחיים שלו גם כינורות וכלי נשיפה.

יכולתי גם לדמיין את החיוך הדק והחכם, מהצד השני של הטלפון. ואת ה"בורלא, כרגיל לא הבנת. אפשר ללכת עד הסוף גם בבית קפה בקינג ג'ורג'". אבל לא התקשרתי. גם לא כששמעתי שהוא חלה בסרטן. וככל שהזמן עבר, הסבירות לטלפון רק פחתה. מה אומרים לבנאדם אחרי יותר מעשר שנים? "מה המצב? שמעתי ש'תה חולה".

אבל לגורל היו תוכניות אחרות. והן התגלגלו לתוך טלפון של יח"צנית, שהציעה לי לראיין את ג'ו ג'קסון, לקראת הופעה שלו בישראל. כעבור יומיים כבר הגעתי לברלין, מקום מושבו בעשור האחרון, ופגשתי אותו על גדת תעלה עמוסת ברבורים ובירה, בלב שכונת קרויצברג שהיא ביתו.

חיכה, אך הוא לא בא. ג'ו ג'קסון בהופעתו בישראל (צילום: דנה קופל)

מה שהתחיל כראיון הפך, תודות למבשלות השיכר הבוואריות, לשיחת רעים עצובה ועליזה, שהיתה כולה לא לציטוט. פתאום נזכרתי באותו לילה, וסיפרתי עליו לג'ו. כן, ג'ו, אתם יכולים לקפוץ לי. למשך שעתיים, היינו אחים. הוא התרגש בטירוף. לא האמין שהפך לוויכוח עקרוני בין שני חיילים ישראלים, באמצע המדבר. דרש בדבר כל פרט של השיחה. ובסוף, כשנפרדנו, השביע אותי לחזור לישראל, ולחדש את הקשר עם אלון. הוא גם הבטיח ששנינו נהיה אורחי הכבוד שלו, בהופעה בישראל.

אז נחתי. וביררתי בעדינות, דרך חבר משותף, מה עם אלון. ואם המספר שלו עוד רלוונטי. ובאותו ערב, גם התקשרתי. אבל הוא לא ענה. חשבתי לשלוח SMS, אבל טיפשי לשלוח משהו כל כך סטרילי למישהו שלא דיברת איתו שנים. אז הלכתי לישון על זה, ולמחרת התקשרתי. הוא שוב לא ענה. ואז הייתי עסוק. ודחיתי. והייתי עוד יותר עסוק. ושכחתי. וכשנזכרתי, שוב נתקפתי באי נעימות. אז עזבתי.

ובינתיים, תאריך ההופעה של ג'ו ג'קסון הלך והתקרב. והלחיץ אותי שאני לא מתקשר, ככה שעזבתי עוד יותר. עזבתי כל כך חזק, עד שבערב ההופעה נכנסתי

לאוטו, הנעתי, ואז כיביתי. וחזרתי הביתה. למחרת על הבוקר, צלצלה היח"צנית. היא נשמעה נסערת. סיפרה שג'ו לא הפסיק לשאול איפה אני, ובתום המופע נראה "ממש המום" מהעובדה שאני והחבר שלי לא הגענו. שלחתי לו התנצלות מנומסת וטיפשית במייל. לא ידעתי איך מתרגמים "נקניק" לאנגלית. הוא לא ענה, כמובן.

שנתיים אחר כך, בערב סוכות, חגי התקשר. לספר שאלון מת. וככה, כולנו עומדים מעל הקבר הטרי, ומדברים בקלישאות, כי מה כבר אפשר להגיד כשמישהו צעיר, עם החיוך הכי חכם והכי ציני והכי רגיש שהיכרת - שוכב מת מתחתיך. ורק אני חושב על ג'ו ג'קסון. ומבין, בפעם הראשונה, שאלון צדק.

כי Night and Day הוא אמנם אלבום מופת, אבל אני יכול לדמיין את המשך החיים שלי רק בנתיב של !Look Sharp. החלטי, נחוש, הולך עד הסוף. חיים של דיסטורשן. כי אין יותר זמן למשחקים אנינים של ג'אז וכלי נשיפה. אתה אף פעם לא יכול לדעת מתי יגיע הטלפון.