אושפיזין

באותה תקופה עוד גרתי עם ההורים. טוב, נו הייתי בן שבע וזו הייתה חופשת סוכות של כתה ב'. כמו בכל שנה, אבא שלי הרכיב גלגלת על הסורגים של השכנים מלמעלה ומתח חבל שיגיע עד למטה, ככה היינו מורידים את האוכל לסוכה במקום לקחת אותו בידיים ארבע קומות. הגלגלת הייתה בעינינו התגלמות הגאונות – שמים את הסירים, הבקבוקים והסכו"ם בסל, אחד האחים יורד למטה ובעזרת החבל מוריד את הכל לאט ובזהירות לחצר. החיסרון היחיד בפתרון המופלא הזה היה שאון הרכבת שהגלגלת הצליחה להפיק. גם לאחר שאבא שימן אותה אינספור פעמים, החריקות והשריקות גרמו למכוניות ברחוב להאט ולחפש את המחסום.

• מחפשים עוד דברים מעניינים על יהדות? היכנסו לפייסבוק שלנו  
  

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• כשהילד לא בא: ספר חרדי מפר את קשר השתיקה
• טיפים לארבעת המינים: כך תשמרו את האתרוג לשנה הבאה
• מבצע סודי: ארבעת המינים ליהודי איראן וסוריה
  

בתור ילד קטן הייתי מבלה את רוב שעות היום "למטה" ("למטה" היא מילת קוד שהייתה נפוצה בעבר בבניינים משותפים וכללה את כל השטח שבין עמודי הבניין בקומת הקרקע - והסביבה). בדרך כלל טיילתי לי בשדה שליד הבית או בגן המשחקים הקרוב. באותו ערב חג ירדתי למטה לעשות קישוטים לסוכה. לקחתי חבילת דפים, טושים, דבק, מספריים ואמרתי לאמא שאני יורד. מצויד בשקית מלאה אביזרים וכוונות טובות אמי עצרה אותי בדלת ואמרה: "אברהם," (עד היום היא היחידה שלא קוראת לי אבי) "אל תשכח לחזור עד חמש, אתה עוד צריך להתקלח לפני שהולכים לבית הכנסת".

היה יום קר יחסית ולא היו ילדים אחרים למטה, אז התיישבתי לי על הרצפה ופרשתי את מרכולתי. בהתחלה ניסיתי לעשות קישוט תלוי, כזה שנראה קטן אבל אם תופסים אותו משני הצדדים הוא נפתח למין שרשרת צבעונית, אבל תוך כמה דקות כבר התייאשתי מזה ועברתי לדברים שידעתי להכין - שרשרת צמידי בריסטול שמתחילה מצד אחד של הסוכה ומגיעה עד לצד השני, וכמובן ציורים צבעוניים ומושקעים. התחלתי עם שבעת המינים, ואחר כך החלטתי לנסות גם את שבעת האושפיזין. לא הספקתי לצייר את כולם כי באמצע הגיע אהוד.

אהוד הוא השכן שלנו מקומה שנייה, הוא מבוגר ממני בשש שנים וזאת אומרת שהוא היה גם גדול יותר אפילו מאחי, צחי. אף אחד לא ממש אהב את אהוד כי הוא נהג להציק לכל מי שרק היה יכול. לרוב הוא היה מסתפק בהצקות קטנות, אבל לפעמים כששרתה עליו הרוח הוא היה גם מרביץ. באותו יום כנראה שהוא היה במצב רוח מאוד מיוחד והוא התחיל בלפזר לי את הדפים ואת הטושים. הוא דרך על הציורים וקימט אותם. "מה אתה מצייר יא מעפן? חחח, זה מכוער", וכאילו כדי להוכיח את דבריו, הוא ירק עליהם.

ידעתי שזה לא יעזור לי אבל בכל זאת ביקשתי ממנו שיפסיק, אז הוא קרע לי את הציור של הגפן. עמדו לי דמעות בעיניים. ניסיתי לעצור אותן בפנים, אבל לא לקח להן הרבה זמן והן פשוט פרצו. בכיתי, התעצבנתי עליו כל כך, וגם על זה שלא הצלחתי לעצור את הדמעות - וככל שהמשכתי לבכות, אהוד נהנה יותר לקשקש לי על הציורים ולזרוק אותם לשלוליות הבוץ מהגשם של אתמול. מתוך הבכי, בקול רועד, התחלתי לקלל אותו ולצעוק עליו (מוזר איך שמקבלים אומץ כשממש עצבניים): "יא מנייק, תעזוב אותי, תעזוב ת'דברים שלי, עוף מפה חרא".

זאת היתה טעות כמובן. אהוד התעצבן והתקרב אליי בצעדים מאיימים. הלכתי אחורה וברוב פחדנותי התחלתי לבקש סליחה: "אהוד, מצטער, לא באמת התכוונתי, סליחה”, אבל לאהוד זה כבר לא הזיז. הוא דחף אותי ונפלתי לרצפה. "תפסיק לבכות" הוא צעק עליי, הרים אותי מהרצפה והתחיל לגרור אותי לכיוון השלוליות והבוץ. ניסיתי להתנגד, אבל זה היה סמלי.  

ופתאום, הרכבת, איייווייי ווויייייאאייייי, הבנתי שמישהו מבני משפחתי חייב להיות למטה לקבל את הסל, אז התחלתי לצעוק: "אבא! אבא! צחי! צחי!". על אהוד זה לא עשה רושם, הוא בטח חשב שאני צועק כדי להפחיד אותו. הוא הטיח אותי בשלולית ואני צרחתי עוד יותר בקול "אבא! צחי!", אבל לרגע גם לא הפסקתי לבכות. אהוד התכופף, לקח מלוא חופן ידיו בוץ וזרק לי אותו בפנים, אבל אני כבר הספקתי לראות את צחי מגיע מהצד השני של הבניין עם שקית ניילון שקופה, כזו של הסופר, ובתוכה הסיר הבשרי הגדול. כמובן ששמחתי לראות את צחי, אבל האמת היא שהייתי מעדיף לראות את אבא שלי. צחי ראה אותי שוכב בבוץ עם פנים אפורות ובוכיות, ועם הגב כלפיו, אהוד, עומד וצוחק לי בפנים.

את הרגע הזה אני לא אשכח. צחי רץ, הניף את השקית עם הסיר ואז הנחית אותה על ראשו של אהוד, שפתאום הפסיק לחייך והתמוטט לאדמה. בשנייה אחת הוצפתי אושר עילאי, התחלתי לצחוק ולצחוק, מין צחוק רועם ומתגלגל. הסתכלתי בהערצה הולכת וגוברת על אחי הגדול, על צחי! השם שלו פתאום הדהד לי - יצחק מי שיצחק אחרון, אה!

אבל צחי בכלל לא חייך, הוא נראה המום. "צחי, אתה גדול, גדול! תודה תודה!" צעקתי לו, אבל צחי רק הסתכל על אהוד ששכב עם הפנים לבוץ שהחל לקבל גוון אדמדם משהו. "אבי, נראה לי שהרגתי אותו" צחי מלמל לעברי, והמשיך לתקוע מבטו בראשו המדמם של אהוד. עמדנו שנינו, והסתכלנו איך האפור מתלכלך בקווים מעוגלים של אדום כהה, מין ציור חסר פשר. עמדנו ככה בערך דקה, היה שקט. לא צעקות, לא מכות, לא רכבת, רק דממה מעורבת בצליל החלוש של אדוות מים בשלולית.

צחי היה הראשון להתעשת. "חייבים לקרוא לאבא ואמא, מהר! רוץ תקרא להם. שיתקשרו לאמבולנס". רצתי. לא חיכיתי למעלית, פשוט רצתי ארבע קומות למעלה והתפרצתי לבית "אבא! אבא! צחי הרג את אהוד. מהר! צריך אמבולנס". אמא נכנסה להיסטריה: "מה?! מה?! מי הרג? מה?!", אבא רץ לטלפון והתקשר לאמבולנס. עד שהגיעו מבית החולים היו כבר הרבה אנשים למטה, אבא הסתכל על אהוד ואמר שהוא עדיין בחיים ושהוא כנראה רק איבד את ההכרה. גם החובש של האמבולנס אמר אותו הדבר ושהכל יהיה בסדר, "נשים לו פרפר ותוך שבוע הוא יחזור הביתה בריא ושלם". האמבולנס נסע ואנחנו עלינו הביתה. אבא שאל את צחי מה קרה, אבל אני התחלתי לספר לו את כל הסיפור. השעה הייתה חמש ואמא שלחה אותי להתקלח. עוד צריך ללכת לבית הכנסת היום. 

כל החג חשבתי על מה שהיה, גם צחי אמר שהוא לא מפסיק לחשוב על אהוד ועל מה שעשינו לו. חיכינו לראות מה יהיה. למחרת, אמא התקשרה לבית החולים ושאלה על אהוד ומה מצבו. אחר כך, היא סיפרה לנו שאהוד התעלף כי הוא היה חלש, הייתה לו צהבת ובסך הכל זה

די מזל שהוא הגיע לבית חולים. "אתם נוסעים היום לבקר אותו, שיהיה לכם ברור".

עד שניסע, ירדתי למטה, סתם ככה להסתובב, הסתכלתי על הבוץ המתייבש לו לאיטו ועל הדפים המפוזרים והקרועים. התחלתי לאסוף את הדפים, רציתי לזרוק את כולם לפח, את שבעת המינים, את הקישוטים ואת האושפיזין.

אחר הצהריים, כשנסענו לבקר את אהוד, לקחתי איתי שני דפים, הם היו קצת קרועים ומלוכלכים בבוץ של אתמול. הגענו לבית חולים ואמא שאלה את אחת האחיות איפה זה "אשפוז ב'". בחדר 204 אהוד שכב על המיטה, ישן, הרופא אמר שלא כדאי להעיר אותו אז אמא אמרה שאולי כדאי שנשאיר לו קישוטים לחדר, לכבוד החג. נתתי לאמא את שני הדפים והיא תלתה לו אותם מעל המיטה - את שני האושפיזין הראשונים, אלו שכבר הספיקו לבקר אצלו, אברהם ויצחק.