כריסטיאן מונג'יו: 'דת לא מסירה מהמאמין אחריות'
"מעבר לגבעות", סרטו של כריסטיאן מונג'יו שמוקרן כעת בחיפה, מבוסס על סיפורה האמיתי של צעירה שביקרה במנזר ושם עברה גירוש שדים שהסתיים במותה. "אנשי הכנסיה התבטאו בחריפות נגד הסרט, הם לא הבינו שהוא לא שיפוטי", הוא אומר
עוד מפסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה:
חמש שנים אחר כך, בפסטיבל קאן האחרון, זיכה אותו סרטו החדש, "מעבר לגבעות", בפרס הבימוי ושתי השחקניות הראשיות בו חלקו את פרס המשחק (באמצע ביים פרק בסרט האפיזודות הרומני "סיפורים מתור הזהב" שיצא ב-2009). השבוע מתארח מונג'יו בפסטיבל הסרטים בחיפה, שם הוקרן הסרט הקשה והנהדר הזה שייצא בהמשך השנה להקרנות מסחריות.
הטריילר של "מעבר לגבעות", סרטו החדש של כריסטיאן מונג'יו
"מעבר לגבעות" מבוסס על סיפור אמיתי, ובמרכזו שתי נשים צעירות, וויקיטה (קוסמינה סטרטאן) ואלינה (כריסטינה פלוטור), שגדלו יחד בבית יתומים. הן שבות ונפגשות כאשר אלינה שבה לרומניה משהות ממושכת בגרמניה, ומגיעה אל המנזר האורתודוכסי הנידח בו מתגוררת עתה וויקיטה ובו היא מצאה, כך נראה, את שלוות הנפש.
סירובה של חברתה הקרובה לעזוב את המנזר ולנסוע איתה חזרה לגרמניה מביא להתמוטטותה של אלינה, ולאשפוזה בבית החולים. עם שחרורה היא נשלחת להתאושש במנזר, אך התנהגותה ההולכת ונעשית מוזרה, נעה בין מצבי רגש קיצוניים, מביאה את אב המנזר הנוקשה (ולריו אנדריאוטה) להאמין שמדובר בשד שהשתלט על נשמתה של אלינה.
חלקו השני והמטלטל של הסרט מתאר את תהליך גירוש השדים, שכולל את כבילתה האכזרית ואת המאבק על נפשה, ואת הקונפליקט של וויקיטה עצמה עם אמונתה נוכח ייסוריה של חברתה. כל זה מתרחש על רקע נוף מושלג וחשוף, באזור שומם שבו אין אף מים זורמים או חשמל, תוך שימוש בשוטים ארוכים ומשתהים המתארים בפרוטרוט את אורח החיים הסגפני.
"הבסיס הוא שני ספרים שתיעדו את האירועים שהתרחשו ב-2005", מספק מונג'יו את הרקע לסרט בראיון עמו שנערך על הכרמל. "החלטתי להיצמד למה שקרה, אבל להרחיב בנושאים של אהבה, דת, אלימות, אשמה ורצון חופשי שמצאתי אותם בסיפור. בעיני, זה סיפור על אהבה בין שתי בנות, ועל הדרך הלא נכונה שכל אחת מהן בחרה בה".
"סיפור על אנשים שהתכוונו לטוב"
במרכז הסיפור האמיתי, שהסעיר את התקשורת והציבור ברומניה, עמדה צעירה בת 23 שביקרה את חברתה במנזר בצפון מזרח רומניה. הצעירה, אירינה קורניצ'י, שככל הנראה סבלה מסכיזופרניה, נקשרה לצלב ופיה נסתם על מנת לבצע בה גירוש שדים, שכתוצאה ממנו היא מתה. הכומר שניהל את הטקס נשפט יחד עם עוד ארבע נזירות שסייעו לו, ונידון ל-14 שנות מאסר.
"הכומר במציאות היה איש פשוט, אורתודוכסי פנאטי, אם תרצה", מציין מונג'יו. "בסרט הפכתי אותו לדמות יותר מורכבת, אדם עם ספקות. הסיבה לכך היא שאני לא חושב שסרטים צריכים לקבוע מסקנות בשביל הצופה. בסופו של דבר, צריך לתת לצופה להחליט בעצמו. מבחינתי זה סיפור על אנשים שהתכוונו לטוב, אך רק סיבכו את מצב העניינים".
האם הכנסיה האורתודוכסית ברומניה הגיבה לסרט?
"היתה הקרנה מוקדמת בווסלויי, העיר שבה הכל קרה. זה אזור עני ותושביו אינם משכילים במיוחד. כשההקרנה הסתיימה, נציגי הכנסיה שנכחו בה התבטאו בחריפות נגד הסרט. הם טענו שהוא מתאר באור שלילי את הכנסיה ברומניה ואת רומניה בכלל, ושהדברים אינם מוצגים כפי שקרו במציאות. הם לא הבחינו שהסרט אינו מתיימר להיות שיפוטי.
"הסרט עוסק בחשיבות של קבלת החלטות באופן עצמאי, הוא מדבר על רצון חופשי, על אשמה ועל אחריות. הדת אוסרת להטיל ספק בדברים, אבל זה אינו מסיר מעל האדם המאמין אחריות. לכן, האנשים בסרט שלא עושים דבר אינם אחראים פחות מאלה שעשו משהו לא נכון".
כמו "ארבעה חודשים" לפניו, גם "מעבר לגבעות" מעמיד במרכזו שתי נשים (בסרט הקודם מדובר היה בשתי חברות המתגייסות למטרת הפלה לא חוקית שמבצעת אחת מהן). בעוד הסרט ההוא התרחש בשלהי שלטון הדיכוי של צ'אושסקו, הסרט הנוכחי קורה בעידן הפוסט-קומוניסטי. יחד עם זאת, שניהם מעמידים במרכזם, בין היתר, את סוגיית הדיכוי הממסדי - הפוליטי, הדתי - של הגוף הנשי. שניהם גם מעמידים את הנשים בסיטואציות המצמצמות את המרחב הפיזי שלהן - האשה ההרה בחדר המלון ב"ארבעה חודשים", או אלינה הכפותה למה שנדמה כצלב ב"מעבר לגבעות".
"אם אתה שואב את ההשראה שלך מהחיים, צריך שכל המורכבות של החיים תהיה בסיפור שלך", מגיב מונג'יו. "מבחינתי, כל פרשנות יש בה משהו מגביל, ואני מנסה על כן שהכל יישאר פתוח. סרט הוא כמו מראה - אנשים תמיד יראו משהו מעצמם בתוכו. זו הסיבה שאני מנסה לא להעיר על הסיטואציות בשום דרך. ביקשתי לראות איך אלימות מתפתחת. איך יום אחד הם יושבים מסביב לאותו שולחן, וכמה ימים לאחר מכן אלינה כבר כפותה באכזריות".
"הקולנוע הרומני החדש לא נולד בזכותי"
כל מי שצפה ב"ארבעה חודשים" זוכר ודאי את סצינת יום ההולדת הווירטואוזית, שבה המצלמה מתעדת בשוט ארוך וסטטי אחד את מצוקתה של הגיבורה שנמצאת באירוע בעל כורחה. גם "מעבר לגבעות" מתהדר בצילום המבוסס על טייקים ממושכים שעוקבים אחר שגרת החיים הסגפנית במנזר עטוף השלג. מתבקש, על כן, לתהות אצל מונג'יו מה מושך אותו (כמו רבים מעמיתיו לקולנוע המזרח אירופאי) אל האסתטיקה של הטייק הארוך.
"4 חודשים, 3 שבועות ויומיים". לא להחליט בעבור הצופה מה חשוב
"סרט מציג את נקודת המבט שלך על מהו קולנוע", הוא משיב, "ומה ייחודי לקולנוע, ולו בלבד. מה שמעניין אותי זה איך הזמן עובר בקולנוע. אני מבקש להיות כמה שפחות מניפולטיבי, לכבד מידה מסוימת של ריאליזם, כלומר להתבונן במציאות ולהתייחס אליה כהשראה. הזמן הוא המשכי. אינך יכול לחתוך בחיים אותם רגעים שאינם חשובים. עליך לחיות אותם. כיוצר, זה אומר שאינך מחליט בעבור הצופה מה חשוב ומה לא. זה תלוי בו. אתה הופך את הצופים לעדים למתרחש. זה אולי הופך את חוויית הצפייה לתובענית יותר, אבל בעיני זה יותר הגון במונחים של מהו קולנוע".
העבודה על הסרט התנהלה בקצב מהיר במיוחד, כדי להספיק ולהקרין אותו בפסטיבל קאן האחרון. זו הסיבה שהליהוק נעשה במקביל לשכתוב התסריט, והעריכה התבצעה כבר בזמן הצילומים.
"עד הרגע האחרון לא הייתי משוכנע אם אני צריך לעשות את הסרט או לא", מסביר מונג'יו. "התקדמתי במקביל עם הכתיבה, הליהוק והחיפוש אחרי אתר הצילום, כי היה לי ברור שאעשה את הסרט עכשיו או לעולם לא. אני מצלם המון - אפילו 40 פעם אותו שוט. הבעיה היא להחליט אחר כך איזה מהם הכי טוב, כי אין שוט מושלם. הקצב בסרטיי מצוי בשוט, ואינו נובע מהעריכה. הסרט הלך והתפתח תוך כדי העבודה, כשמדי ערב שיניתי דברים בתסריט על בסיס מה שכבר צילמנו".
"דקל הזהב" שזכית בו לפני חמש שנים בישר, במידה רבה, את לידתו של הקולנוע הרומני החדש.
"הזכייה אמנם עוררה הרבה תשומת לב לקולנוע הרומני, אבל מה שנקרא 'קולנוע רומני חדש' לא התחיל עם הסרט שלי. שנת 2000 סימנה את נקודת השבר בין קולנוע רומני 'ישן' ו'חדש'. באותה שנה לא הופק ברומניה אף סרט, אבל מיד אחר כך התחלנו להציג סרטים בקאן ולזכות בפרסים. אז הופיעו לראשונה שמותיהם של כריסטי פויו, כריסטיאן נמסקו וקורנליו פרורומבויו.
"הסרט החשוב ביותר שהראה לאנשים שמשהו קורה בקולנוע הרומני היה 'מותו של מר לזרסקו' מ-2005 (המלווה את האודיסיאה של קשיש ערירי בין בתי חולים ברומניה). יחד עם זאת, אף שאנחנו באים מאותו מקום גיאוגרפי, אינני חושב שאנו עושים אותו סוג של קולנוע".
