שטר 500 שקל ומסעדות עד 22:30. השבוע לפני
לפני 70 שנה, סבא של יאיר לפיד חזה את תל-אביב המודרנית בעוד שהבריטים אסרו על מכירת אלכוהול "כדי למנוע בזבוז". ב-1962 דיברו על פצצת האטום הישראלית, ו-20 שנה אחר-כך לא היה פה שמח - בעיקר יקר. ynet בסדרה חדשה: מדלגים בין עשורים ונזכרים בישראל הישנה. לפעמים גם הטובה
לפני 70 שנה עסקו בתל-אביב בשאלת צפיפות האוכלוסין וכעבור עשור התלבטו בארץ אם 200 גרם בשר לחודש מספיק לתזונה נכונה. מי שרצה לחגוג את סוכות כהלכה מצא באותה תקופה את ארבעת המינים במחירים מופקעים. ארכיון "ידיעות אחרונות" מגלה עוד שב-1962 המליצו הפרסומות לקנות סוסיתא כי היא "טובה באיכות וחסכונית בתחזוקה". עשרים שנה חלפו ואפילו הברון רוטשילד לא הצליח לעצור את האינפלציה הדוהרת. ב-2002 ישראל דרשה שארצות-הברית תתקוף, אבל לא באיראן, שמצדה כבר פיתחה את טיל השיהאב-3. מה קרה השבוע לפני? כתבה ראשונה בסדרה.
1942: כשלכרך תהיה כרס
יש מי שבשבילו המסעדות נסגרות היום מוקדם מדי? תראו מה קרה לפני 70 שנה. בתחילת אוקטובר 1942 פורסם כי רוב המסעדות ייסגרו עד השעה 22:30. למה, אתם שואלים? "כי לא היה להם כדאי לקיים את המנגנון רק למכירת משקאות לא אלכוהוליים, בהתאם לפקודה החדשה". הפקודה החדשה, כך הסבירו אז, נועדה למנוע בזבוזים של מזון יקר במסעדות.
לפי אותה פקודה מנדטורית, מותר היה להגיש ארוחות רק בין 5:00 ל-9:30 בבוקר, בשעות 12:00 עד 15:00 בצהריים וגם מ-18:30 ועד 22:30. מי שרצה לפתוח את המסעדה שלו גם בשעת לילה, נדרש להוציא מהתפריט את היינות והבירות. אבל זה לא השתלם, והבליינים התל-אביבים הלכו לישון מוקדם.
ועוד בתחילת אוקטובר 1942. בעיר העברית הראשונה תל-אביב הצפיפות הייתה רבה - פי שניים מערי אנגליה באותם ימים. על-פי הנתונים שליש מאוכלוסיית היהודים בארץ ישראל התרכזה בתל-אביב - כ-200 אלף איש. בעיר הגדולה, עוד לפני 70 שנה, אמרו כי אין אדמות רזרביות שיאפשרו להגדיל את גבולותיה. "העיר נתונה עכשיו במין עריסה צרה בין הים ובין גבולותיה המזרחיים", כתב בדאגה ד. גלעדי, סבא של אחד, יאיר לפיד.
על-פי חזונו של גלעדי, אז כבר אביה של שולמית לפיד הצעירה, "תל אביב העתידה מצטיירת לנגד עיני כשהיא הולכת ומתרחבת בעיקר לצד מזרח. יש במזרח שטחים פנויים ומקום להתפתחות. העיר עוד צעירה כיום וכשאני מסתכל במפה, צורתה היא בעיני כנער שגדל באופן פתאומי והוא צנום וראשו עליו גדל. היא עוד תתחסן וכשתגיע לגיל העמידה, תהיה בעלת כרס, כרבים מאזרחיה הגרים בה". 70 שנים אחרי, נראה שהחזון התממש.
1952: ותודה על הדגים
עשור חלף, המדינה חגגה את יום העצמאות הרביעי והבעיות הכלכליות הכאיבו. באוקטובר 1952 דרשה חברת החשמל להעלות את התעריפים בשיעור חד של 25%. רק שלושה חודשים לפני כן זינקו המחירים ב-45%. בחברה הסבירו כי הם נאלצים לעלות שוב את המחירים, כיוון שהחברה נמצאת בקשיים וגם כיוון שאינה יכולה לרכוש את חברת החשמל הירושלמית.
מי שהיו יכולים לנשום לרווחה בתחילת אותו חודש, לפני 60 שנה בדיוק, היו בוני הסוכות. באגף התעשייה הכבדה במשרד המסחר והתעשייה הודיעו כי לא יהיה מחסור במסמרים לבניית סוכות. המשרד העביר הוראה לכמה בתי חרושת לייצר לא פחות משלושה טון מסמרים. ההוראה באה לאחר שאזרחים דיווחו על מחסור חמור במסמרים ועל כך שהמוכרים מפקיעים מחירים.
מנגד, מחיר האתרוגים ויתר ארבעת המינים הרקיע שחקים. ליד השווקים בירושלים במאה שערים ובמחנה יהודה פרח גם שוק שחור, שם ניתן היה להשיג אתרוג במחיר של 40 לירות. לשווקים הובאו הדסים בכמויות מצומצמות ולכן מחירן היה גבוה יחסית.
והאם קוראי הידיעה הבאה בסוכות 1952, במהלך תקופת הצנע, לא נשארו רעבים? לדעת המומחים דאז מנת בשר של 200 גרם לחודש סיפקה את המינימום ההכרחי, שממנו לא ניתן לגרוע. לקראת החג נעשו מאמצים כבירים כדי להבטיח כמויות גדולות של דגים, כדי למלא את המחסור בחלבונים. לכן, באותו חודש חולקו שלוש מנות דגים לנפש, שכל אחת מהן במשקל נאה של 300 גרם.
1962: מאפיונר בכותרות
50 שנה לפני שהעולם עסק בגרעין האיראני, עסקו העיתונים דווקא בפיתוח גרעין של מדינה אחרת באזור. באוקטובר 1962 ציטט "ידיעות אחרונות" דיווח מהעיתון "גרדיאן" הבריטי לפיו ישראל עשויה "לפוצץ פצצת אטום" בשנת 1970. לפי הדיווח, שהסתמך על מקורות זרים, "מעמדה הגרעיני של ישראל אינו ברור" ולכן היא צריכה לפתח נשק גרעיני בכוחות עצמה. על-פי ההערכות העיתון הבריטי, לישראל היו אז שמונה שנים עד לניסוי בפצצה.
באותו חודש ביקש המאפיונר היהודי-אמריקני מאיר לנסקי לעלות לארץ. הוא הגיע לישראל והשתכן במלון ליד נהריה. לנסקי הסביר כי הגיע לישראל כיוון שלא רצה למות מבלי שיראה את ירושלים. בסופו של דבר הוא לא קיבל אישור להישאר בארץ ובארצות-הברית הוא הועמד לדין.
בתחום הפרסום באותו חודש, לצד מודעות הקוראות לשתות מיץ עגבניות טבעי, הופיעה מודעה המשבחת את הרכב תוצרת הארץ - סוסיתא. "סוסיתא המכונית הישראלית. אידיאלית לכבישי הארץ, זולה במחיר, טובה באיכות וחסכונית בתחזוקה", נכתב. השתכנעתם?
1972: אמריקני בן 130
באוקטובר 1972, חודש לאחר רצח 11 הספורטאים באולימפיאדת מינכן, דווח ב"ידיעות אחרונות" כי למחבלים שנתפסו בחיים היו לא מעט דרישות מהרשויות בגרמניה וגם תלונות. אחד מהם סיפר לעורך דינו כי שוטר גרמני התעלל בהם. הוא גם אמר שלגרמניה הם הגיעו מסוריה. עורך הדין סיפר כי בזמן שהחזיקו אותם כבני ערובה, המחבלים אמרו לספורטאים הישראלים כי אין להם דבר נגד יהודים, אלא רק נגד מי שכבש את פלסטין.
וממש כמו בימים אלה, כשבגבול בין מצרים ללוב עוברים לא מעט כלי נשק - שחלקם מגיעים בסופו של דבר לסיני - גם אז הייתה זליגה של אמצעי לחימה. שר החוץ ב-1972, אבא אבן, אמר לשר החוץ הצרפתי כי נשק שארצו מעבירה למשטר מועמר קדאפי בלוב מגיע בסופו של דבר לצבא המצרי. אבן טען שצרפת למעשה הפרה את האמברגו שהיא עצמה הטילה על העברת נשק לישראל ולמצרים.
בארצות-הברית באותם ימים חגג צ'רלס סמית יום הולדת 130. הוא סיפר כי כשהיה בן 12 נחטף לארצות-הברית, כשפותה יחד עם ילדים נוספים לאכול לביבות באונייה. עד שסיים לאכול היא כבר הפליגה מערבה. לדבריו, הוא עבד בקטיף תפוזים עד שהגיע לגיל 115.
1982: הדי הטבח
באוקטובר 1982 המשיכה המדינה לסעור בעקבות הטבח שביצעו אנשי הפלנגות במחנות הפליטים סברה ושתילה בלבנון. הממשלה הקידמה את ועדת כַּהַן, בראשות השופט יצחק כהן, כדי לחקור את האירועים. בכתב המינוי של ממשלת בגין נכתב כי "יש לבדוק את כל העובדים והגורמים הקשורים במעשים שבוצעו על ידי יחידה מן הכוחות והגורמים הלבנונים נגד האוכלוסייה האזרחית במחנות סברה ושתילה". בוועדה היה חבר גם מי שלימים הפך נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרן ברק. ארבעה חודשים לאחר מכן פורסם הדו"ח והוועדה המליצה להעביר מתפקידו את שר הביטחון דאז, אריאל שרון.
כמה ימים לאחר מכן הובאה ב"ידיעות אחרונות" עדותו של מיכאל, איש הפלנגות, שהודה כי הרג פלסטינים. "הייתי בסברה ושתילה והרגתי פלסטינים, אך אינני רוצח", הוא אמר. מיכאל, מהנדס במקצועו שהיה בין מפקדי הפלגנות, הוסיף לגבי המעורבות הישראלית: "הצבא הישראלי לא יכל למנוע מה שקרה בסברה ושתילה, כי זה יכול לקרות בין אם הוא ישנו ובין אם לאו. הרי הלבנונים והפלסטינים הורגים זה את זה שמונה שנים. אין נוכחות ישראלית שתוכל למנוע זאת".
אבל לא רק הנושא הביטחוני ומלחמת לבנון הראשונה העסיקו את תושבי ישראל. גם המצב הכלכלי היה בכי רע והאינפלציה הגיעה כמעט לשיא. בשל המצב הנפיק בנק ישראל שטר חדש, בערך של 500 שקלים. על השטר התנוסס דמותו של הברון אדמונד דה רוטשילד. בהמשך הונפקו שטרות בשווי 1,000, 5,000 ואפילו 10,000 שקלים שעליו התנוסס דיוקנה של ראש הממשלה לשעבר גולדה מאיר. האינפלציה המשיכה להשתולל וכשהמדינה עברה לשקל החדש ב-1985 ומחקה שלושה אפסים מהשטרות, נעלם גם השטר ועליו תמונתו של רוטשילד.
1992: ללדת עם דולפינים
עוד עשור חלף ורוחות השלום החלו לנשוב באזורנו, לאחר ועידת מדריד ב-1991. הסיכוי לתזוזה בתהליך המדיני גבר כשיצחק רבין ניצח בבחירות ביוני. כמה חודשים לאחר שהקים את ממשלתו הודה רבין כי הוא מאמין שנשיא סוריה דאז, חאפז אסד, מתקרב לשלום. "יש בסוריה תזוזה, אך לא במידה מספקת", אמר אז רבין. בדמשק ציננו את האופטימיות ואמרו כי מפגש בין הנשיא הסורי לראש הממשלה הישראלי יתקיים רק לאחר שישראל תתחייב לסגת מרמת הגולן.
הייתה זו תקופה טובה גם לדולפינים בארץ. ב"ידיעות אחרונות" דווח אז, בהסתמך על ה"דיילי אקספרס" הבריטי, כי למרות האיסור שהטיל משרד הבריאות הישראלי, הצליחה אשה בריטית ללדת את תינוקה בריף הדולפינים באילת, בחברת הדולפינים. היולדת, שרה אואנס, הייתה אחת משש נשים שהגיעו לעיר הדרומית במסגרת פרויקט של לידה במים לצד היונקים הימיים.
משרד הבריאות התנגד לרעיון והורה לנשים ללדת בבית החולים יוספטל באילת. אולם, כלל הנראה, אחת מהן ילדה במים. שש הנשים הגיעו לאילת בהשראת תפישה שלפיה ליד לצד הדולפינים תורמת להרגעת האם וגם הרך הנולד.
2002: גל פיטורים
באוקטובר 2002 שוב הייתה ישראל שרויה במשבר כלכלי, מיתון שפגע קשות בין היתר בעסקים הקטנים. ניתוח של חברת דן-אנד-ברדסטריט גילה אז כי 17% מהחברות במשק היו נתונות בסכנת סגירה מיידית. 30% מהחברות היו ברמת סיכון גבוהה במיוחד. הענף המסוכן ביותר במשק באותה תקופה היה ענף חנויות המזון. 50.6% מהעסקים בענף זה היו אז בסיכון גבוה. הענף בעל רמת הסיכון הנמוכה ביותר היה ב-2002 ענף ייצור הציוד האלקטרוני.
באותו חודש דיברו על גל פיטורים גדול שצפוי לפקוד את המשק. בהתאחדות התעשיינים העריכו אז כי כ8,000- עובדים בתעשייה ובמגזר העסקי יפוטרו ומספר דומה של עובדים בענף הבנייה היו מועמדים לפיטורים לפני כעשור. על-פי נתוני התאחדות התעשיינים בשנתיים שעברו מאז תחילת אינתיפאדת אל-אקצה איבדו כ-27,500 איש את מקום עבודתם. בשל המצב, רמת החיים ירדה בשנים 2000-2002 בכ,6%- תופעה שלא הייתה כדוגמתה בישראל מאז קום המדינה.
והיה מישהו שדווקא מצא עבודה לא רעה. "הג'וב החדש" של אהוד ברק, שהפסיד קצת יותר משנה קודם לכן בבחירות לאריאל שרון, היה למכור לאמריקנים מתקן המאפשר חילוץ לכודים מבניינים רבי קומות, מצרך מבוקש שנה לאחר פיגועי 11 בספטמבר. "בשמחה הייתי קופץ גם אני," אמר אז ברק בחיוך לאחר ניסוי מוצלח בבירת ארצות-הברית. "אבל זה לא נאה שאעשה דברים כאלה בוושינגטון. זה כיף בלתי רגיל. לדעתי, לפני שישתמשו במתקן הזה לחילוץ נפגעים, הוא יהפוך ללהיט בגני שעשועים."
ומתברר שגם לפני עשר שנים בדיוק דרשה ארצות -הברית מישראל לשמור על דממת אלחוט, אלא שאז לא דובר במחמוד אחמדינג'אד והגרעין האיראני, אלא בסדאם חוסיין ו עיראק. "אם סדאם לא יתפרק מנשקו - המלחמה בלתי נמנעת," הצהיר אז נשיא ארה"ב ג'ורג בוש בנאום הרדיו השבועי שלו. בוושינגטון הבטיחו לתת לישראל התראה של 72 שעות לפני התקיפה וביקשו שלא לצאת בהצהרות לוחמניות, כמו זו של שר הביטחון דאז, בנימין בן-אליעזר, שאמר יומיים קודם לכן שארצות-הברית תתקוף את עיראק בסוף נובמבר. ומתי הייתה התקיפה? מלחמת המפרץ השנייה, ששמה קץ לשלטון סדאם, החלה לא בסוף נובמבר, אלא לקראת סוף מרס 2003.
ואילו שכנתה של עיראק ממזרח, איראן, התחמשה גם לפני עשור וכמו היום שלחה
איומים לעבר ישראל. "פיתחנו את 'שיהאב'3- כדי שיהיה בידינו מענה לטיל 'יריחו'2- הישראלי, שמכסה את כל שטחה של איראן," אמר אז ראש תוכנית הטילים האיראנית, קולונל אחמד ואחיד. הוא ציין שהטיל יוכל להגיע לטווח של עד 1,500 קילומטרים, "משום שהמטרה העיקרית שלנו בפיתוח הטיל היא פגיעה במטרות ישראליות, במקרה שאיראן תותקף על-ידי טילים מישראל. אין לטיל הזה יעדים אחרים." אותו טיל, כך על-פי הכתבה מלפני עשור, מסוגל לשאת ראש נפץ גרעיני.