בבית הספר לא מלמדים לשלוט ברגשות

הם עושים ראפטינג בנהרות מסוכנים, בוחרים את ה"טרקים" הכי מאתגרים, קופצים לצניחות חופשיות ובאנג'י, בקיצור הם מחפשים את ה"אקסטרים". ואתה שואל את עצמך, מה חסר להם? לא היה להם מספיק בצבא? במילואים? למה הם מסכנים את עצמם? (בוודאי תיאנחו ותמלמלו: "פער הדורות").

• מחפשים עוד דברים מעניינים על יהדות? היכנסו לפייסבוק שלנו  
  

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• זמני כניסת שבת
• לא תנפנפו אותן: ילדות על דגלי שמחת תורה
• הכל על שמחת תורה (ומה הקשר למפץ הגדול?)  
  

שלמה המלך, שחיבר את מגילת קהלת - הנקראת בבתי הכנסת בשבת חול המועד, גם הוא חווה חוויות קיצון, בכל תחום שרק ניתן להעלות על הדעת. גם הוא בשלב מסוים שאל את עצמו "מה זה נותן לי?" והוא אף הגיע למסקנה החריפה והמדכאת כי "הכול הבל".

אך קהלת מבין שיש כאן בעיה. קהלת מבין שהאושר והסיפוק שאותם חווה לא מובילים אותו לשום מקום, והוא חייב לחפש עוגן אחר למשמעות הקיום שלו, במקום הריגושים הרבים. קהלת הוא ספר שמחייב לימוד והעמקה, באשר לטבע האנושי ולדרכים לטפל בו, ובעיקר לכוון אותו למשמעות אמונית עמוקה.

הבעיה היא שהקול של "קהלת" הוא בודד, ולצערי הרב אין לו המשכיות במערכות החינוך שלנו, לסוגיהן ולמיניהן - הדתיות והחילוניות. כי בעצם, במה מטפלת המגילה שאותה כתב שלמה המלך שלמה? היא מטפלת בחיים! 

אם ננסה לאפיין יותר את המרחב שבו עסוקה מגילת קהלת, נגלה שהיא עסוקה ברגשות, בהתנהגות האנושית היום יומית, ביחסים שבין יחיד לחברה, במקומה של החוכמה בחיינו, ביכולת להציב מטרות חיים ראויות, במוות וביחס אליו, בתחנות החיים השונות - ומעל כל מרכיבי החיים המגוונים הללו ניצבת השאלה הגדולה, לאן מובילים ומוליכים את כל זה? והיכן אלוקים בתמונה?

קהלת מלמד אותנו לחיות. לחיות נכון

את כל זה אנחנו לא לומדים בבית ספר, ובעצם לא בשום מקום. אנחנו לא לומדים ולא מלמדים לחיות. אנחנו מלמדים דעת לגווניה שונים, תורה ומצוות (במסלולים ה"דתיים"), מקצוע, ידע כללי, ערכים (פה ושם), קצת מלמדים לחשוב (לא מספיק לטעמי) - אבל ממש לא מתייחסים מספיק למיומנויות הרכות הרגשיות הבונות את החיים שלנו.

אנחנו לא מלמדים איך בונים יחסים משפחתיים ואיך פותרים קונפליקטים. אנו לא מלמדים איך מציבים מטרות חיים ראויות, ומה מתאים לכל אחד מאיתנו. איך מתמקמים היטב בחברה, מבלי לוותר על הזהות שלנו. ובכלל, איך בונים ידידות בעולם וירטואלי, ואיך בוחרים בן או בת זוג. איך יוצאים מדיכאון ולומדים לשמוח, ואיך, שמחים נכון ולא שמחת אלכוהול ריקנית ומסוכנת. איך בוחרים חבר מתאים ומשמרים את הקשר, ומורה לחיים. מהו היחס בין לימוד לבין רגש, איך להיות הורים, ואיך יהפכו הילדים והמתבגרים של אתמול, לאב ולאם של היום ומחר.

כל זה נשאר מופקר ל"יד הגורל", וזה נכון בכל הסקטורים. אני לא יודע אם הכנסת החומרים הללו לתוכנית לימודים כלשהי הייתה פותרת את כל הסיבוכים שבני אדם נתונים בהם, אבל אולי הייתה מצמצמת אותם, או לפחות נותנת כלים נכונים להתמודדות.

תורת החסידות נכנסה לעניין לפני ותר מ-200 שנה, וכן גישות נוספות. נכתבו ספרי "מוסר" חשובים, ויש מי שלמד בהם, אבל זה לא הפך לתוכנית

לימודים מובנית ורב שנתית.

האם זה מסביר את שבירותה של המשפחה, ואת הקושי של המשפחה לעמוד מול האתגרים הניצבים בפניה? האם זה מסביר את הרווקות המאוחרת? את הקושי לארגן את היחסים שבין קריירה וחיי משפחה? האם זה מסביר את השיממון הרגשי שבו אנו נתונים, ואת ההשתלטות של אמצעי הבידור ההמוניים על חלקים נכבדים מחיינו? במוקד העניין צריכים להימצא, לדעתי, ה"רגשות". הללו, נדמה, שולטים בחיינו. אנו צורכים כמויות מדהימות של מוזיקה, רואים סדרות וסרטים בהמוניהן, (עדיין גם קצת קוראים), מחפשים ריגושים חברתיים ברחבי הרשת החברתית. אך לא בדיוק יודעים כיצד לשלוט, לכוון ולתעל את הרגשות.

נדמה לי כי עניין זה צריך להיות "הנושא הבא" שיעסיק את המחנכים וההורים: רגשות ועיצוב נכון שלהם, לקראת חיים של משמעות.