כדור פורח

אחד מרגעי המשבר שעובר כמעט כל אדם בחייו מתרחש כאשר מחלחלת לתוכו ההכרה כי החלומות הגדולים שטיפח בימי נעוריו לא יתגשמו. לעתים ההכרה הזו חודרת אליך כמו ברק, שמאיר לרגע אחד את התהום הפעורה בין הר השאיפות, התשוקות, הפנטזיות – למישור הבינוני שבו נידונו רובנו לדשדש במהלך חיינו.
מה לעשות, שישה מיליארד וקצת אנשים יש בעולם. לכמה מהם ניתנה יכולת הכדרור של מייקל אואן? מי מאיתנו זכה ליכולת הכתיבה של סארמאגו? כמה מאתנו מסוגלים להמציא עולם חדש כמו ביל גייטס, לנאום בטלוויזיה כמו בנימין נתניהו?
התגובה האנושית המקובלת היא השלמה מדוכדכת. אנחנו ממשיכים להוריד את הזבל בבוקר, ללכת ליום העבודה השגרתי שלנו, לאכול קוטג' בארוחת הערב, ולהירדם מול פרצופו המחויך של יגאל שילון. ואולי רק אז להמשיך ולחלום.

רץ למרחקים ארוכים

אבל יש גם מי שמסרב לקבל את רוע הגזירה הקיומית וממשיך לרדוף אחר חלומות הילדות. לפעמים זה פאתטי, לעתים מגוחך. אבל לעתים נדירות, בסוף הריצה הארוכה, יש כאלה שמגיעים. ונמרוד לב הוא מהרצים למרחקים ארוכים. בלי קול גדול, כשרון מתפרץ, כריזמה מדהימה, סקס אפיל מפיל – הוא ממשיך, למרות הכל, במסעו בדרך הארוכה והמפותלת להיות זמר. אלבומו החדש "מציאות הפוכה", מציב אותו במקום טוב במעלה הפסגה, מרחק נגיעה מאהוד בנאי וברי סחרוף.
יצירתו של לב מורכבת מהחומרים הבאים: שירה מדויקת, אבל מעט מונוטונית ומוגבלת במנעד הרגשות שהיא מסוגלת לבטא; טקסטים הזויים-רומנטיים-קיטשיים; וגיטרה אקוסטית, או קלאסית. המשימה להפוך את הנתונים הללו ליצירה משמעותית הוטלה על המפיק המוכשר משה לוי, ועל בית הגידול של "הד ארצי" ויהודה עדר. זו אמנם לא משימה בלתי אפשרית, אבל בהתחשב בנתונים הבסיסיים היא אינה קלה במיוחד. ואף על פי כן – התוצאה מכובדת מאוד. אלמלא שניים-שלושה שירים גרועים, "מציאות הפוכה", יכול היה להיות אלבום ממש טוב.

מספיק סיבות

שלושה שירים באלבום הם אלה שעושים את זה: "הוראות הפעלה", "קולות העיר" ו"בואי אלי נקיה" – שלושה שירים אמיצים שמצליחים לקחת את נמרוד לב למקום אחר - מסתורי ומעורפל. העיבוד המינימליסטי, שמזכיר קצת את ג'ון קייל, ושילוב קטעי נגינה מרתקים, מתלבשים על קולו של לב בצורה מושלמת, ויוצרים פנינים קטנות ומרגשות. אם הייתי קצת יותר צעיר, קצת יותר תמים, קצת יותר נערה מתבגרת – הייתי מתאהב(ת).
סביר להניח שאת השירים הללו תתקשו לשמוע ברדיו, שמעדיף להשמיע דווקא את השירים הבינוניים באלבום: "כדורים פורחים", "ימים יפים", ואולי גם את הלהיט הבא: "סיבות טובות להיות לבד", שירים קליטים בהרבה, פופיים ונוסחתיים, שאולי לא מביכים את יוצרם אבל גם לא מקדמים אותו הלאה. זו כבר סיבה מצוינת לרכוש את האלבום ולקוות שלב ימשיך במסעו, ואז, עם קצת יותר תעוזה, קצת יותר אומץ, קצת פחות כניעה למוסכמות – אולי נקבל מלב את אלבום המופת שלו.