מאכילים אתכם בסיפורי סבתא
הדור שלנו עסוק בכאן ובעכשיו ולא מבין שאם המדינה תמשיך כך, הוא לא יידע מהי פנסיה ומהם שירותים ציבוריים לאזרח. איפה הכסף? חפשו אותו בג'סטה שעשה נתניהו לחברות הענק
בישראל של היום, אחד מכל עשרה הוא מעל גיל 65. תוך 20 שנה המספר הזה יוכפל. אפשר להתפאר בהישג נאה למדינה - תוחלת החיים כאן היא מהגבוהות בעולם. אבל מה שנראה כהישג שאפשר להתגאות בו, מטריד בוודאי את מנוחתה של הנהגת המדינה שמודדת בני-אדם על-פי תועלת כלכלית: מי שמייצר יותר, שווה יותר, ומי שחלש - אפילו אם עבד קשה כל חייו - מניחים לו ליפול.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
מי באמת מחסל את החופש האקדמי? / אופיר העברי
לילה טוב לחופש האקדמי / יואב פרידמן
נתוני העוני בקרב האוכלוסיה המבוגרת מצביעים על כך שרבע ממנה נמצא מתחת לקו העוני, וששליש מתוכה זקוק לסיוע שירותי הרווחה. גובה הפנסיה הממוצע עומד על 5,000 שקל בחודש, אבל רק שליש מהפנסיונרים נהנה ממנה. כל היתר נסמכים על קצבאות זעומות שנעות בין 1,100 ל-2,000 שקלים ואינן מספיקות לקיום מינימלי בכבוד: לשכר דירה, לדלק, לעזרי תנועה, לטיפולים רפואיים דחופים, לתרופות שמתייקרות ועולות. רק מחציתם יכולים להרשות לעצמם טיפול שיניים בשעת הצורך. במדינה שפירקה בשלושת העשורים האחרונים את חבילת השירותים הציבוריים הבסיסיים ביותר, קשה לצפות, כנראה, ליחס אחר כלפי סבתא וסבא. את התופעה הזאת אנחנו מכירים היטב מבתי-הספר, מבתי-החולים ומהמצב העגום בפריפריה: שכבה הולכת וקטנה יכולה להרשות לעצמה חינוך, בריאות ורמת חיים גבוהה. כל היתר עסוקים בהישרדות. לא כולם מצליחים.
אז איך בכל זאת ההחלשה הממוסדת הזו מצליחה? אולי כי במשך זמן רב חשבנו שאלה הבעיות הפרטיות של המשפחה שלנו, ולא סיפור רחב יותר. אולי כי הדור שלנו עסוק בכאן ובעכשיו, בהימורים על שעת הפתיחה של המלחמה הבאה, ולא מבין מה אורב לו בעתיד הרחוק יותר: דור שנתמך היום על-ידי הוריו, וכנראה לא יוכל להרשות לעצמו לתמוך בהם כשיזדקנו - או בילדיו שלו שטרם נולדו. דור שלא יידע מהי פנסיה שניתן להזדקן איתה בכבוד. אם המדינה שלנו תמשיך ללכת בדרך ההרסנית שבה מובילים אותה ראשיה, כשנהיה אנחנו בגיל של הסבים והסבתות שלנו, מערכות ציבוריות שמעניקות שירותים לכלל הציבור יהיו בעצמן סיפורי סבתא, זיכרון נשכח.
בניגוד למקרים בהם הממשלה שלנו מנסה להסביר הפרטות וקיצוצים בתירוצים של יעילות, כאן היא לא יכולה להסתיר דבר. המחשבה על הקשישה שחותכת בחדרה בכל בוקר את הכדור בחבילת התרופות היקרה לחצי כדי שיהיה לה גם למחר - היא בלתי נסבלת. המחשבה על הקשיש שמוותר על ביקור אצל הרופא בבילינסון כי בתחנת האוטובוס היחידה שמובילה אליו אין ספסל המתנה, תדיר מנוחה מכל אדם שהלב שלו עוד מתפקד.
אפשר עוד לתקן
הכאב שעולה בנו כשאנחנו שומעים את הסיפורים האלה, לא נובע רק מחמלה אנושית בסיסית. איפשהו, גם בלי לחשוב על זה, ברור לנו כי יש קשר בין החלש לחזק, בין מי שיש לו יותר לבין מי שאין לו וזקוק לסיוע. במחקרם פורץ הדרך של פרופ' ריצ'רד ווילקינסטון ופרופ' קייט פיקט על האי-שוויון והשפעותיו על כלל החברה, מתגלה הקשר בין פערים חברתיים לבין חולי נפשי וגופני, הן מצד מי שנמצא בפסגה והן מצד מי שנופל לתחתית. חברות בלתי-שוויוניות סובלות משיעורים גבוהים בהרבה של פשע, חשדנות הדדית, אלימות ומחלות. בניגוד למה שהיינו מצפים, לא רק החלשים סובלים מהתופעות האלו. חברה שנגועה באי-שוויון תסבול כולה - עשירים ועניים כאחד. במילים אחרות: אנחנו לא מנותקים זה מזה, ומה שקורה לשכבה מסוימת באוכלוסייה משפיע בהכרח על האוכלוסייה כולה.
אפשר עוד לתקן. זה רק עניין של החלטה וסדרי עדיפויות. כדי לעשות את זה, צריך לבדוק הרבה מעבר לתקציב - אל הצרכים האמיתיים של האדם המבוגר. 94 אחוזים מהקשישים חיים בערים. הם זקוקים לתחבורה ציבורית נגישה שמתאימה לצרכיהם. הם זקוקים לחיבור לטכנולוגיה ותקשורת - וכמובן, לשירותי רפואה זמינים. לתרופות מסובסדות, לטיפולי שיניים, לקצבה שמאפשרת להם קיום בכבוד. הם זקוקים למערכות שייאפשרו להם גישה לשירותים בסיסיים במהירות, ולייעוץ יעיל במקרה שהם מתקשים לעשות זאת. מחקרים רבים מדגישים היום את הקשר בין חברות וקשרים חברתיים לבין בריאות טובה ותוחלת חיים גבוהה. בני אדם זקוקים לתחושת משמעות. אם אכפת לנו באמת, אנחנו צריכים להשקיע בהקמת מרכזי פנאי ומפגש, בתוכניות לימודים אקדמיות, בחוגים ותרבות.
הכסף שיש להשקיע בשירותים הללו הוא כסף שכל מהותו ערבות הדדית. אני שומרת עליך, אתה שומר עליי. תתפוס אותי כשאפול, ואני, בתורי, אתפוס אותך. רשת ביטחון חברתית, מההמצאות היפות יותר של החברה האנושית, ואחת החוזקות הגדולות ביותר שהיו לחברה הישראלית.
אין כסף? הצחקתם את חברות הענק שרק החודש ויתר להם ראש הממשלה על מסים בשיעור של 27 מיליארד שקלים. בחלק קטן מהסכום הזה היה אפשר לשנות את חייהם של מאות אלפי קשישים בישראל. אבל זו ג'סטה מביבי, שסבא וסבתא יכולים רק לחלום עליה.
סתיו שפיר, מראשי המחאה החברתית
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
