שלי+לפיד או נתניהו+אלקין
כאשר יחימוביץ', לפיד ולבני אינם מפולגים - הם גם הרוב. כאשר הם מפולגים - נתניהו, אלקין ויריב לוין נמשחים למלוכה. אם במחנה המתון לא יתעשתו - ההשלכות יהיו בלתי הפיכות
אם איום אסטרטגי איננו ראש ממשלה שמצליח להכניס עם שלם חזק, ריבון במדינתו ומשגשג בסך הכול, לתודעה של מדינת אושוויץ - אינני יודע איום אסטרטגי מהו. אם סכנה מוחשית אינה מדיניות של "שכחו בבחירות את הלחם, הדלק והדיור הציבורי כי ה'פיוז', הפתיל המצויר של נתניהו, יתלקח ותיפול עליכם פצצה" - אינני יודע סכנה מוחשית מהי.
בתקופה האחרונה החלה לכרסם תחושת דכדוך בקרב המחנה הציוני השפוי והתורם, בין שהם תומכי "מחאת הפראיירים" ובין שהם אנשי המחאה החברתית. הם רואים את הבחירות הולכות ומתקרבות, כנראה שגם מוקדמות, ולכאורה אין תקומה - מה שהיה הוא שיהיה.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
עַמְךָ הספר / נעמי, מוכרת בחנות ספרים
מאכילים אתכם בסיפורי סבתא / סתיו שפיר
מיטב הצעירים - עובדים, תורמים, משרתים, משכילים, ציונים - בוחנים אם הם רוצים לחיות עוד ארבע שנים (לפחות) בתחושת "כולם נגדנו" ו"עם לבדד ישכון" במאבק מול האיראנים, כשברקע יוקר מחיה שרק הלך ותפח מאז יצאו בהמוניהם לרחוב. ועוד לא הזכרנו את הסכסוך. למען הסר ספק עבור מי שהתכוון להגיב בביטול "אז שיירדו כבר הסמולנים האלה": השאלה והמגמה הזו חורגת כבר מזמן מתחום ה"משתמטים" ו"עוכרי ישראל". בהיעדר רסיס של תקווה בשום תחום, וכאשר רק תחושת הפחד מועצמת, מושפעים צעירים מכל המגזרים ומכל השכבות.
תחושת הדכדוך והייאוש הזו אמנם מסוכנת מחד, אך גם טומנת בתוכה תקווה מאידך. תקווה לבואה של הבנה בצורך לאיחוד חירום של כל הכוחות המתונים בישראל בבחירות הקרובות. בניגוד למה שמנסים למכור לנו בימים האחרונים, השאלה אינה רק "שלי או ביבי", ולצערי גם לא תהיה. בקרב מצומצם כזה המנצח הוא ויהיה נתניהו, וסופו אמנם "העבודה" גדולה יותר, אבל גם ביבי, ליברמן ואלקין ממשיכים לארבע שנים נוספות. "העבודה", במקרה קיצון מחמיא, תחליף בגודלה את "קדימה" של הבחירות האחרונות. היא תהיה אמנם אלטרנטיבה רעיונית חשובה בניגוד לראשונה, אבל גם תראה לבנימין נתניהו את הדרך הנוחה והבטוחה להרכיב את ממשלת הימין הבאה, או חמור מכך - ממשלת ימין בשילוב העבודה ו/או יאיר לפיד. את התוצאה הזאת, ממשלת ביבי-ליברמן נוספת, ישראל היהודית והדמוקרטית לא תוכל לשרוד. עדיף וראוי להכיר בכך בזמן.
בראיון בתום ועידת אנאפוליס, אמר אהוד אולמרט: "יגיע יום שבו פתרון שתי המדינות יתרסק, ונעמוד בפני מאבק בסגנון דרום אפריקני של זכות הצבעה שווה (גם לפלסטינים בשטחים). ברגע שזה יקרה, מדינת ישראל גמורה". הרגע הזה, שעליו דיבר בכנות ראויה לציון ראש ממשלה מכהן, זוחל ומגיע. בסוף 2012 יש שטוענים שהוא כבר כאן. אחרים אופטימיים מעט יותר, וסבורים שיש מרווח אחרון לפתרון. אבל דבר אחד ברור: בעוד ארבע שנים של חוסר תזוזה במדינת יהודה (למעט בניית התנחלויות), גם האופטימי ביותר יוכל לקבור את חזון שתי המדינות ויהיה חייב לדבר על ישראטין, או לחלופין, על מדינת אפרטהייד של ממש, שבה אין זכות הצבעה לחלק מהותי באוכלוסייה.
מתוך ההבנה הזאת, חייבים המתונים במערכת הפוליטית לעשות את הדבר שהכי קשה לפוליטיקאי מוכשר לעשות, בוודאי לשלי יחימוביץ': לשבת ולחשוב איזו קונסטלציה רחבה, משותפת, ניתן להעמיד כך שבנימין נתניהו לא יהיה ראש הממשלה הבא. כאשר יחימוביץ', לפיד ולבני אינם מפולגים - הם גם הרוב. כאשר הם מפולגים - נתניהו, אלקין ויריב לוין נמשחים למלוכה. על יחימוביץ', לבני ולפיד (הסדר רלבנטי פחות) מוטלת האחריות להתגבר על ההכפשות, המחלוקות והאגו בשביל עתיד הציונות. הכוונה איננה בהכרח לריצה משותפת. גם סיכום פומבי, הבטחה משותפת בפני הבוחרים שלא נוהגים כאהוד ברק, לא מצטרפים לממשלה של ביבי, בשום תסריט, וזהו קו אדום.
על הגורליות של בחירות 2013
נעזוב לרגע נושאים אחרים שעומדים על הפרק מצד ממשלת ימין נוספת, בהם טיפוח הגזענות, המשך הפרטת המדינה לדעת, ומי יודע איזה גל נוסף של חוקים אנטי-דמוקרטיים יבוא כאן בארבע השנים הללו, או אילו כלי תקשורת ימצאו עצמם על הכוונת של שלדון מרחוב בלפור. על כל אלה איני מדבר כאן, למרות חשיבותם. ההתמקדות היא בכך שמדינת ישראל יהודית ודמוקרטית, ישראל כפי שהכרנו אותה, תיהפך "גמורה" כלשונו של אולמרט, מבחינה דמוגרפית, "אם תרצו" ואם לא. במובן הזה, אולמרט הוא היחיד שהשכיל לגבש הצעה אמיתית שתסיר את הצבת הדמוגרפי מעל ישראל ותיתן למדינה עתיד שאינו רק סכסוך ומקלטים.
יחימוביץ' יצאה בעבר, ובצדק, בביקורת כלפי השמאל שדואג פחות לעני ברחוב שלו, ויותר לפלסטיני בשטחים. הדבר קיבל כיום היפוך מר. העיסוק כיום הוא רק בערכים הנכונים והצודקים של החזרת מדינת הרווחה בישראל, מבלי לומר מילה על הסכסוך, על המתרחש בעבר השני, במדינת יהודה, שבה חיים מצד אחד מאות אלפים במדינת רווחה משל עצמה, במימון המדינה הקורסת שעליה נלחמת יחימוביץ', ומצד שני תוך נישול מסוכן של זכויותיו של מי שאינו יהודי. המוסר והערכים הסוציאל-דמוקרטיים הם כוללים ומקיפים. אסור שיישארו בצד זה או אחר של הקו הירוק, כאשר ישראל נמצאת כבר 45 שנה הרבה מעבר לו.
גם עם איראן, ולא רק עם הפלסטינים, הכרחי להציע אלטרנטיבה אחרת ובלי שימוש ברטוריקת שואה. לא אתפלא אם במקום Final Stage בציור המפורסם בעצרת הכללית של האו"ם, הניסוח הראשון של נתניהו היה Final Solution (הפתרון הסופי), כדי להבהיר עוד יותר את המסר למי שלא מבין ציורי פצצה מסובכים, ולהפחיד עוד יותר את אזרחי ישראל.
ויש אלטרנטיבה: דמיינו את מנהיגי אירופה מתייצבים ברחוב בלפור בירושלים לצדו של ראש הממשלה, מישירים מבט לאזרחי ישראל ואומרים: אנחנו אתכם במאבק מול האייתוללות, יהיה אשר יהיה, לאיראן לא יהיה נשק גרעיני. נשיא צרפת, קנצלרית גרמניה, ראש ממשלת בריטניה ונשיא האיחוד האירופי באים לירושלים ואולי אפילו מציבים את אותו קו אדום נכסף. נשמע דמיוני? בנקודה הבעייתית ביותר מבחינה הסברתית, בסוף המבצע מעורר המחלוקת ביותר באירופה, "עופרת יצוקה", התייצבות כזו לצד ישראל אכן הייתה. זה היה אצל אהוד אולמרט, כאשר הייתה כאן תבונה מדינית. כאשר ישראל שאפה להסדר, נלחמה באפקטיביות בקיצונים והגיעה להבנות עם מתונים. לא נלחמה לבד מול כל העולם.
לאחד כוחות
אבל אולמרט לא כאן, ועל מחנה המרכז-שמאל לעשות את מה שהיו דורשים מהימין במקרה דומה: לצפות מראש ממשלה שקיבל מאסר על תנאי וביקורת קשה מהשופטים שלא לחזור, לפחות בינתיים, זמן כה קצר אחרי הכרעת הדין. מה שכן ראוי ואף הכרחי הוא לצפות ממועמדים אחרים מהמרכז-שמאל לאמץ את משנתו המדינית של ראש הממשלה הקודם. ההצעה של אולמרט לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים היא הסיכוי האחרון לפתרון שתי המדינות ולציונות. בלעדיו - ישראל באמת "גמורה".
לפני שמריעים לנתניהו על אנגלית מצוחצחת באו"ם, צריך לזכור שלא נועדנו משמיים ל"עם לבדד ישכון", בחרנו את האפשרות הזו ב-2009. על הכוחות המתונים להתאחד ולוודא שזה לא יקרה שוב ב-2013. התוצאה של ריצה יחידה של שלי מול ביבי, כאשר יחימוביץ', לבני ולפיד מפולגים, תהיה נתניהו.
מי שיצאו לרחוב ודרשו צדק חברתי בגלל מדיניותו הניאו-ליברלית של נתניהו, ומי שהחזיקו שלט בהפגנת ה"פראיירים" בגלל בחירתו של נתניהו בחרדים - מוכרחים לשלב ידיים. הציבור שיצא לשתי ההפגנות האלה ראוי להתחייבות בסיסית ברורה מצד מייצגיו שלא יצטרפו לנתניהו. לא משנה במי אתם תומכים, שאלו את עצמכם בקלפי את השאלה הבאה: האם המועמד שלכם התחייב שלא יצטרף לממשלת נתניהו? אם לא עשה זאת, אל תצביעו לו. אם במחנה המתון לא יתעשתו וימשיכו לתקוף בעיקר זה את זה - ההשלכות על עתידה של ישראל עלולות להיות בלתי הפיכות.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
