לישראל. אחרי 21 שנה באמריקה

יום כיפור האחרון, יום של נבירה בנבכי הנפש וחיבור מחדש למקומות בנשמה שכמו מכוסים בדוק השגרה במשך השנה - היה בשבילי יום הכיפורים השני בישראל לאחר 21 שנים באמריקה, והראשון שבו יכולתי להתכנס ולחשוב, מאחר שבשנה שעברה עוד הייתי מותשת מהמעבר הגדול ומאתגריו הרבים. במהלך השנה הזו אספנו יום ליומו ותפרנו את טלאי חיינו ונשמתנו למעין שמיכה אחת גדולה שנפרשה בין אמריקה ובין ישראל. שם, באמריקה נשארו אבא ובת שיצרו מעין חיים בשניים, וכאן, בישראל התחלנו פרק משלנו, אמא ושני ילדים אחרים. מציאות חדשה, משפחה כל כך מחוברת שנפרמת לטובת הגשמת חלום שפשרו לא תמיד מובן.

21 שנים באמריקה יכלו בקלות עוד להתארך לנצח לא ברור, אך הסתיימו כשלא יכולתי יותר. אני מכירה, קוראת ושומעת על אלה שנסעו אל מעבר לים ולא יכולים יותר לחזור, וגם פוגשת יום יום את החולמים לברוח מכאן אל שקט ואשליה. בשנת 1990 הלכנו מכאן כי לא ראינו שום עתיד סביר לבנות פה חיים. סיפורנו מאז נשמע כמו דה-ז'ה-וו הזוי: זוג צעיר, עוזבי קיבוץ שמנסים להקים עסק חדש בתל אביב ומתמודדים עם מס הכנסה ביום שישי באמצע הבלגן, אישורי עירייה, מילואים באינתיפאדה הראשונה (60 יום בשנה), אוניברסיטה, עבודה סביב לשעון, ובסוף החודש נשארים בלי כוחות ועם גרושים של משכורת. בהחלטת ייאוש קמנו, נסענו ועזבנו את ארץ המגבלות הבלתי אפשריות עם חלומות על ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות: אמריקה, הכיני לנו שטיח אדום!

אסנת וגיגי ברמן-דיין. חיים באמריקה ובישראל

הגעתי לשם עם שתי מזוודות וים של חלומות ותקוות, שגליו התנפצו על החוף הקודר של ברוקלין. מרתף שכור עם חלון לשלג החליף את הדירה המוארת והלבנה בלב תל אביב. הבעל כבר היה שם מספר חודשים ועבד ברחיצת מכוניות. את הקרדיטים שהיו לי מהאוניברסיטה בתל אביב העברתי לקולג' האמריקני שבו המשכתי בלימודיי. כעבור כמה חודשים עברנו מברוקלין המפחידה של ראשית ה-90' לקווינס, שהייתה כבר אז מעוז ישראלי שיותר התאים לנו. עוד כמה חודשים, הריון ולידה ראשונים, תינוקת נולדה לי ואני בגולה. בודדה ורחוקה. שיחות הטלפון לישראל אז היו יקרות כמו חצי משכורת אבל היה זה מס גלות ששילמנו. ומשם כעבור שנתיים עברנו לניו ג'רזי על עיירותיה הירוקות והמנומנמות.

עוד בסדרת "להגר או להישאר" בערוץ הדעות של ynet:

אדיו מילאנו, צ'או רעננה / ענת לוי 

לבי בתל-אביב ואנוכי בניו ג'רזי / גיורא גריפל 

ויתרתי על הגרין קארד / יואב דוברין  

בין לבין נולדה הגוזלית השנייה, ואיתה בין חיתולים והנקות גם השלמתי תואר שני. לילות טרופי שינה ובעל שנאבק במקביל להיבנות כלכלית, חותר לעצמאות עסקית עם כל העליות והירידות שכרוכות בה. כעבור עוד כמה שנים נולד הבן הצעיר, ואנחנו כבר משפחה עם כובד משקל שמוטה יותר ויותר לכיוון אמריקה. אז גם קנינו בית בעיירה שצביונה הישראלי מאד מתחזק בשנים האחרונות, וכבר לא ממש מרגישים זרים. הילדים - אמריקנים כמעט מושלמים.

ולמה כמעט? מפני שבבית הייתי דיקטטור: עברית הייתה השפה המדוברת העיקרית. עם זאת, עדיין שפת הקריאה שלהם ושפת משחקי הברביות והדימיונות היתה ברובה אנגלית. בקייצים בילינו בעיקר בישראל, בקיבוץ ילדותי, ודרך החופשות האלה קשרתי את החוטים בין ילדיי לארץ.

ברגע האחרון לפני הקולג'

בכל אותן שנים חייתי על מזוודות נפשיות. תמיד היו סיבות מציאותיות למה אי אפשר לחזור עכשיו, היה יותר מה להפסיד אם עוזבים הכול. והבת הגדולה כבר מסיימת תיכון וכמעט נכנסת לקולג׳ ואחר כך מי יודע לאן תישא הרוח אותה ואת אחיה.

ואז היא בחרה להתגייס לצבא כחיילת בודדה. שעון החול שלי התחיל לזרום. התנסויות שונות וקשות שעברו עליה נבעו בהרבה מקרים לא רק מעצם היותה בלי בית חם ותומך, אלא גם ובעיקר מפערי התרבות הבלתי משוערים. פתאום התברר שגם אם היא דיברה עברית כמעט נטולת מבטא וכל כך אהבה את הארץ הזו, עדיין חממת ילדותה שונה ואחרת במהות. היו איתה אנשים טובים עם כוונות נפלאות לעזור, אבל עדיין נותר בנשמתה קרע גדול. ועם כל זאת, אחרי כל רכבת ההרים הנפשית שמעט הקהתה את הברק התמים הראשוני בעיניה, בסופו של כל התהליך היא ידעה שכאן מקומה. כן, כאן בארץ הזו , שהיא כל כך קשה ומלאה בסימני שאלה אבל עם סימן קריאה גדול, כי היא כל כך שלנו! ובעקבותיה, ארזתי את עצמי ואת חיינו והגעתי לישראל בקיץ שעבר.

התגייסה כחיילת בודדה (אילוסטרציה)(צילום: מוטי קמחי)

מרוב תכנונים ודחיות של שנים והניסיון לא לפגוע בילדים, בקיץ שבו חזרנו הייתה הילדה האמצעית כבר בכיתה י''א. בית הספר התיכון בעיירתנו האמריקנית נחשב לאחד הטובים במדינה, והיא, ממש כמו אחותה הבכורה, גדלה בסביבה מאוד מאתגרת מבחינה אקדמית. היא הגיעה לכאן לקראת תחילת שנת הלימודים ובבית הספר בישראל הוקפה מיד באהבה וחיבוקים, עם מנהלת אימהית, צוות חינוכי תומך ואפילו בנות כיתה שעטפו ברצון לקלוט אותה. אבל עדיין היא הרגישה אבודה וחסרת יכולת לבטא את עצמה ואת הידע שרכשה בשנות לימודיה, ולאחר לבטים והמון כאבי לב הרפיתי את אחיזתי ואיפשרתי לה לחזור לחיות עם אבא באמריקה ולסיים שם את התיכון. עקב סיבות כלכליות נשאר הבעל-אבא שם, והיא הצטרפה אליו לשנתיים הקרובות.

בעקבות השינויים האלה ובגלל ההתחייבויות שמכתיבה המציאות, קו הטיסה בין שתי המדינות לא פועל בתדירות הגבוהה שלה ציפינו, מה שיוצר נתק של חודשים בין הפגישות שלנו ואתגר גדול לזוגיות ולשלמות המשפחה.

ניו ג'רזי בטעם סינטטי

אבל אחרי הכול אני כאן, לאחר שנה שבמהלכה הייתי גם משרד החינוך וגם הקליטה, גם אמא פנתרה הנלחמת על הדבק המשפחתי ובריאותנו הנפשית, מנסה מחדש לבנות את חיינו. הבת הגדולה כבר מתחילה שנה שניה בתואר הראשון, ויותר מתמיד רואה את חייה נבנים כאן, במולדת שלא נולדה או גדלה בה אך אליה היא קשורה בעוצמות ענקיות. ילדי הצעיר, עם כל הטלטלות והנתק מאביו ואחותו, סיים שנה רצופה בקשיי קליטה חברתיים ולימודיים. גם הוא הגיע לבית ספר יסודי קטן ונחמד עם צוות שהיה מלא בנכונות וכוונות טובות אך מערכת שהתקשתה למלא את החוסרים. עם כל סלי הקליטה והתמיכה שמוצעים כביכול לעולים חדשים עדיין מצאתי עצמי בסופו של היום מתרגמת ספרים שלמים ומחפשת דרכים יצירתיות להשלים את פערי השפה והתרבות. למרבית המזל סייע לו תחביבו המוזיקלי ולימודיו בבית ספר למוזיקה, שהיה לו כבית שני.  

ניו ג'רזי. שלווה בועתית(צילום: shutterstock)

במלוא הכנות, אני מברכת בכל יום על כך שעם כל הטלטלות וקשיי הקליטה, לפחות אני דוברת את השפה ומכירה את המנטליות. אני לא משתחררת מהמחשבה עד כמה קשה לעולים חדשים שאינם זורמים בעברית. לא קל לחיות בארץ הזו, שבה הבירוקרטיות והמכשולים מתעוררים באופן יומיומי. שם, בניו ג'רזי שעזבתי, יש אולי שלווה בועתית וכביכול נוחות וסדר שנראים כמו חלום באספמיה. עם כל זאת, שם החיים נדמו לי עם טעם סינטטי, וכאן הטעם הוא כה אמיתי. אכן, יש בו בטעם הזה רגעים מרירים, יש חמוצים, אך המתוק כאן מגיע ישר מהלב.

דמעות קליטה ותיסכול נמהלות בהדרגה בחיוכי תקווה חדשים, ונדמה שקלפי חיינו מתחילים להסתדר בהגיון מסוים, ובזהירות אופטימית אני סבורה שהתגברנו על הענן הגדול שאפף אותנו. ביום הכיפורים הזה כבר יצאתי וראיתי עולם אחר ונכון לנשמתי. הרחובות המלאים ילדים שרוכבים ומשחקים ומחייכים כמו שילדים יכולים, בלי גלי אלקטרוניקה משביתי תמימות. השקט והרוגע, והמינון המאוזן בין הרוח והנפש, בין המסורת והאני הפנימי שלי, זמן של חשבון נפש וצמיחתן של תובנות מחודשות.

כל תושב חוזר ועולה חדש נשאל תכופות, למה חזרתם, השתגעתם? ובימים שבהם ענני מלחמה מאיימים להשחיר מעלינו, בימים שבהם הרכבת של חיינו נראית שועטת אל לא נודע די מרתיע, השאלה הזו מתחדדת עד דקירת ספק. אני לא גיבורה גדולה, במיוחד לא כשמדובר בחיי ילדי, ומעדיפה להדחיק את אופציית הקרב עד שתתפוגג. אנחנו לא יודעים מה צופן לנו המחר ואיך נרשמנו ונחתמנו בספר החיים, אבל אני בוחרת להמשיך להאמין ולקוות שהארץ הזו, הארץ שלא היתה ביתי במשך עשרים שנים ועוד אחת, היא המקום בו אוכל מחדש לבנות את בית משפחתי ולחיות נכון, בגוף ובנשמה.

אסי ברמן-דיין, נשואה לגיגי ואמא של גל, זואי ואורי. בוגרת לימודי פסיכולוגיה ותקשורת ארגונית, כותבת, מרצה ובונה את חייה מחדש בישראל.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il