זן נדיר: הרב הראל, סבא של מוחמד
הוא - רב קהילה ומנהל מרכז המידע של חב"ד. היא - נערה חרדית שהתאהבה בבדואי וילדה לו ארבעה ילדים: הרב הראל יילך עבור בתו חנה עד קצה העולם, גם אם זה אומר להביא לה בשר כשר לכפר, ולהתרגל לעובדה שנכדיו מבקרים במסגד
עוד בערוץ היהדות - קראו:
מי שחי בעולם של סטיגמות, יתקשה לזהות בחנה את האבטיפוס לנערות הבוחרות לקשור את חייהן עם צעירים בדואים. היא ילדת סנדוויץ' מבית טוב בשכונה חרדית בבאר שבע - אחת משישה אחים ואחיות חרדים, חלקם נשואים. בגיל 16 פגשה את בחיר לבה - צעיר מן הפזורה הבדואית בתל שבע, עברה לגור עמו - וכיום, כשהיא בת 23 בלבד, היא מגדלת עמו את ארבעת ילדיהם.
גם אביה, רב קהילה ומנהל מרכז המידע של בית חב"ד בעיר, לא נופל לקלישאות השכיחות. שלא כמרבית המשפחות הדתיות, הוא לא קרע קריעה ולא ישב שבעה. הוא גם לא עוסק בהסתרות ובהכחשות, וההיפך הוא הנכון. לשיאה הגיעה החשיפה במסמך טלוויזיוני נדיר שהעניק לאורי רווח – הרב והבמאי – ששודר השבוע בערוץ הראשון במסגרת "הבית היהודי", ובראיון ל-ynet.
בעוד ילדיו הבגירים בחרו לנתק כל קשר עם אחותם, ורעייתו מתנהלת בקושי רב בסיטואציה - הרב יהודה הראל (50) מקפיד לשלוח לחנה שלו אוכל כשר, להזכיר לה את חגי ישראל, ולארח בשבתות את נכדיו - עודה, באשיר, שורוק ומוחמד. הוא אגב, מקפיד לכנות אותם בשמותיהם העבריים: יהודה ישראל (על שמו, כמנהג עדות המזרח), אוריאל, שחר פיבי והתינוק מנחם. שלושת הבנים עברו ברית מילה, בעזרת קצת שוחד והרבה חוכמה.
הרב הראל מקפיד כמעט שלא לכנות את אבי נכדיו בשם, אך הוא שומר על קשר הדוק עם בתו וילדיה, ומאמין כי יום יבוא והם ישובו "הביתה". במלוא מובן המילה. הבת מצִדה, לא נישאה ולא התאסלמה – והיא עוד חולמת שאבי ילדיה יתגייר, והם יחיו באושר ועושר.
"זה קורה מנפילה רוחנית"
כשמתרחשת טרגדיה בחייו של אדם, הוא נע בין רגשי אשם לחיפוש מתמיד אחר אשמים. הרב יהודה הראל אינו מקל עם עצמו אפילו לרגע, אבל גם הוא לא חף מחיפוש אשמים, ותולה את הסיטואציה ביחס משפיל שספגה בתו ממנהלת התיכון החרדי שבו למדה.
"אין יום שאני לא שואל את עצמי למה זה קרה לנו", אומר הרב הראל ל-ynet. "דבר כזה קורה מנפילה רוחנית קשה. אנחנו משפחה ספרדית, וכשפוגשים בקרוב משפחה נותנים לו נשיקה. יום אחד, בכניסה למכולת השכונתית, חנה שלי ראתה את אחד מדודניה, ונתנה לו שתי נשיקות. במקרה, במקום נכחה מנהלת בית הספר. היא השפילה אותה קשות, וצעקה עליה שהיא לא ראויה ללבוש את תלבושת בית הספר. חנה, שהייתה אז בת 16, הגיבה קשה מאוד להשפלה הפומבית הזו, ובאותו חודש היא פגשה את הבחור הבדואי. אני מעודד את עצמי, ואומר שגם ליעקב אבינו זה קרה. השם נותן ניסיונות למי שיכול להתמודד איתם, והניסיון שלנו הוא גם שליחות".
מאז שנחשף לנישואי התערובת על בשרו, מנהל הרב הראל מסע אישי להוצאת בנות מכפרים ערביים בדרום. אך שלא כפעילים אחרים בתחום, מקפיד הרב הראל שלא להתלהם במהלך הראיון, וגם בסרט. גם כשהוא אומר מילים קשות, גם כשהוא פוסק "אנחנו במלחמה" - דיבורו מתון ושקול - ודווקא מהמקום השקט הזה זועקים הכאב והגעגוע.
הרב לא עובד עם ארגונים דוגמת "יד לאחים", אלא באופן עצמאי. פעילות של איש אחד: "אני מחובר בקומונה באינטרנט, יחד עם בתי ועם בחורות נוספות, ואנחנו בשליחות להחזיר את הבנות הביתה. אולי יום אחד גם הבת שלנו תצא".
הצעירה הוברחה, אך האהבה ניצחה
הרב הראל מספר כי בתחילה ניסה למנוע בכל דרך את הקשר עם בן זוגה של בתו: "כשהיחסים ביניהם נרקמו, הטסנו אותה לאוקראינה. לא ידענו שהיא כבר הרה. היא הייתה שם שנתיים, וילדה שם את בנה הראשון. לאחר תקופה מסוימת היה עליה לחזור לארץ, בשל התערערות בטחונה האישי במקום שבו שהתה. אז שלחנו אותה לקיבוץ בדרום.
"לא נתנו לבחור שום פרט, ובכל זאת הוא ידע. כמו שאבא יודע. היה לו קשר ביולוגי עם הילד, והוא כל הזמן חיפש אותה. לא שקט לרגע. הוא הרגיש שיש לו משהו ששייך לו איתה. הוא ניהל מעקבים מאוד נרחבים, ויש לו משפחה גדולה על כל צעד ושעל במדינה".
במקביל, ניסתה משפחתה של חנה שימוש בכל כלי נשק חוקי אפשרי - החל מתלונה במשטרה, דרך פעילות עירונית וכלה בלובי חקיקתי בכנסת. "במשטרה אמרו לנו שאם היא רוצה לחיות אתו, הם לא יכולים לעשות כלום. ידיהם כבולות. אנחנו הסברנו לחנה את המשמעות בצורה מובנת וברורה, אך האהבה עיוורת. אני הולך להיכנס למועצת עיריית באר שבע בכל הכוח, כי אף אחד לא חושב לטפל בזה".
מדובר באנשים בוגרים שמתאהבים ומקימים יחדיו משפחה. כיצד ניתן "לטפל" בזה?
"ראשית, בשדה החינוכי. צריך להסביר לנוער מה המשמעות של העניין הזה, ולהביא בנות שעברו על בשרן זוגיות כזאתי, שכשלה לבסוף. צריך לעשות סמינריונים, להעביר ימי עיון, להציף את העניין - כי זו לא הבת שלי בלבד. יש מאות מקרים".
"בחרתי להרעיף עליה אהבה"
בן זוגה של חנה (שנולדה כחן), כיום שיפוצניק בן 27, דווקא מגלה סובלנות יוצאת דופן למשפחה שממנה הגיעה אם ילדיו. שלא כבמקרים דומים אחרים - הוא חי עימה ללא נישואין, לא דורש ממנה להתאסלם, ומאפשר את הקשר עם המשפחה האורתודוכסית.
"היא הכירה אותו חילוני, אבל הוא עכשיו בשלבי התחזקות", אומר הרב הראל. "הוא מתייחס אליה יפה. אם הוא היה מתנהג אחרת, אולי זה היה נגמר מהר, אבל ההתנהגות שלו היא יוצאת מן הכלל. הוא מכבד אותה מאוד-מאוד, וגם אותי, אגב. כשאני מגיע אליה, אנחנו נפגשים איתו".
מדוע החלטתם לשמור על קשר עם הבת, בניגוד לכל מה שמקובל במגזר שממנו אתם מגיעים?
"אני החלטתי כך, למרות שרוב המשפחה הייתה בדעה הפוכה. במקרים דומים שלמדתי להכיר, ראיתי שזו לא השיטה, ומשיגים את ההפך. גם אם הבת חוזרת באיזשהו שלב, זה כבר לא אותו דבר. משהו מתקלקל לבלי שוב, ולילדה קשה להתאקלם בחזרה. אני בחרתי דווקא להרעיף עליה אהבה".
ובכל זאת, הרב הראל מודה כי "היה ניסיון כזה תקופה מסוימת. אילצו אותי להיות איתה בנתק במשך שבעה חודשים - המשפחה, הבנים, האישה. לא יצא מזה כלום. אז יצרתי קשר, שאלתי מה נשמע. אני לא מוכן לוותר על הילדה שלי בשום פנים ואופן. גם הקדוש ברוך-הוא לא מוותר על אף יהודי. אנחנו רוצים להיות כמותו, ללכת בדרכיו".
חלצו נעליים בכניסה לבית הכנסת
ילדיו הנשואים של הרב הראל, המשתייכים למגזר החרדי, לא מוכנים לקיים כל קשר עם האחות. רעייתו מקיימת קשר עם הבת "לא מיוזמתה. כשאני מאלץ אותה". אבל גישתו של הרב הוכיחה את עצמה, לפחות בכל מה שנוגע לנכדים: "הם מגיעים אלי מדי פעם לשבת. יש לי קשר במיוחד עם הבן הגדול שנולד באוקראינה ונקרא על שמי, יהודה ישראל. הוא היחיד שלא נולד בכפר, ולא שינו לו את השם. לנכדיי האחרים יש שמות לא יהודיים.
"כשהם באים אלי, אני משתדל לא להחדיר בהם הרבה יהדות, כי יש להם קצת בעיה עם זה. נכדי הבכור, יהודה (המכונה שם 'עודה'), אמר פעם 'שמע ישראל, אני יהודי' - וחטף מכות. מאז אני מחפש את טובת הילדים, ולא מטובתם שאלמד אותם יהדות. עם זאת, כשהם באים אלי הם ישר שמים כיפה. הם יודעים מה זה ללכת לבית כנסת, למרות שבהתחלה הם חלצו נעליים, כמו במסגד, אבל הסברנו להם שיהודים לא נוהגים כך".
באחד הרגעים המרגשים בסרט, צופה הרב הראל על הכפר שבו חיים בתו ונכדיו, וזועק מלב שבור: "חנה, חזרי הביתה. אבא מחכה לך". רווח, במאי הסרט, בחר את הרגע הזה ככותרת: "חנה, חזרי הביתה".
"מי שלא חווה את הסיפור הזה על בשרו, לא יוכל להבין את גודל הצער", הרב הראל אומר. "כשקרה המקרה אני הייתי חזק, אבל אשתי הייתה שבורה. לא יכלה לטפל בילדים. היא מאוד חלשה כשזה נוגע לסיפור הזה. הפילה הכל עליי, ואני לקחתי הכל עליי.
"אני מטפל בבנות נוספות, ובהצלחה. כבר הוצאתי כמה בנות מהכפרים והחזרתי אותן למשפחותיהן. אפילו חיתנתי כמה מהן. הן מכנות אותי 'האבא', מאחר שבמקרים רבים אני הדמות האבהית היחידה שהן יכולות לפנות אליה, כי לא תמיד המשפחות מקבלות אותן בחזרה. יש הורים שמתכחשים אליהן, ובמיוחד לצערי במגזר הדתי. אף אחד לא מוכן לדבר על זה בגלוי. לכן כל אחת היא כמו הבת שלי. כשהילד חולה גם מתקשרים אלי. רק עם הבת שלי לא הצלחתי עדיין".
ויכוח רוחני עם המוסלמים
במסגרת הפתיחות יוצאת הדופן שמגלה הרב, הוא התראיין בתוכנית רדיו מקומית על סיפורו. לצד עשרות שיחות, כדבריו, מהורים דתיים שחווים התנסות דומה – קיבל אף תגובות מסביבתו ששמעה על כך לראשונה מעל גלי האתר.
"המורות של הילד בן התשע שמעו את השידור, ופתאום התחילו לשאול אותי אם צריך להתמודד אתו אחרת. הוא סיפר שחוקרים אותו איפה חנה גרה, ומנסים לשאוב ממנו מידע".
למה החלטת לדבר בפתיחות לא אופיינית שכזו?
"כי אני מאמין שחשוב להביא את הנושא למודעות של העולם כולו. לספר שהדברים הללו קורים – ולא רק למשפחות מרקע סוציו-אקונומי נמוך. אנחנו ברוך השם ממש לא משפחה מרקע 'בעייתי'. שירתתי בקבע הרבה שנים, אני מוכר מאוד במקום מגוריי - וכשאני מדבר על זה עם אנשים, קשה להם להבין את זה עד הסוף. הם לא חשופים לזה".
כיצד מתייחסת האוכלוסייה המוסלמית - ובכללה בן הזוג של בתך - לאג'נדה שלך?
"הם מכבדים אותי מאוד, ורואים בזה ויכוח רוחני. הם חושבים שבסוף הם יזכו בו, כי מבחינתם הם הצודקים. על-פי האיסלאם, העניין מותר להם. גם החבר של הבת מכבד מאוד, ומתייחס אלי מעולה. אני לא מראה לו את ההסתייגות שלי בצורה חד-משמעית, אבל הוא יודע טוב מאוד מה עמדתי. יש לו קצת חשש, אבל אולי בשל היחסים שלנו הוא מרשה לעצמו שלא לחשוש, כי הוא יודע היטב שאם אעשה צעד בעייתי – זה יהיה הסוף שלי. לא אוכל עוד להיכנס לכפר.
"כיום אני נמצא לפחות פעמיים בשבוע בכפרים. נכנס באופן חופשי, ובקשר עם האימאם והקאדי. בחגים אני מסתובב בין הרבה בין הבנות - וזה מרגש אותן מאוד. יש ביניהן שלא היה להן קשר לדת מלכתחילה, אבל פתאום הן מגלות את הניצוץ היהודי. בפסח אני מקבל סמסים ובקשות דרך הפייסבוק: הרב הראל, יהיו לנו מצות ויין לפסח?"
וחנה שלך שגדלה בבית חרדי, כיצד היא חיה עם הדיסוננס הדתי?
"היא בדעה שאנחנו עוד נתרגל, מה שלא יקרה, כמובן. מבחינה דתית היא עושה השתדלות, אבל היא לא יכולה באמת לשמור. היא לא מכניסה שום בשר מהשחיטה שלהם, רק בשר שהם קונים במקום כשר. גם הבדואים נוטים לאכול בשר חלק ולא רגיל. אני שוחט במקצועי, והם מאוד משתדלים לשמור על שחיטה כשרה. למשל, שהסכין לא תהיה פגומה".
לכאורה, הבת שלך מאושרת, החתן שלך סובלני – ורק אתה מגלה חוסר פתיחות כלפי הסיטואציה. יהיו מי שיאשימו אותך בגזענות.
"בנושא הזה אני גזען גאה. זו התבוללות, ואני נגד התבוללות. מה גזעני בזה? אם אני אתאהב באחותו של אברהים וארצה להתחתן איתה, איך יגיבו בני משפחתה? בחוסר סובלנות. אז אני מביע מחאה בדרכי. זו המחאה שלי. ביישובים סמוכים לבאר שבע, עומר לדוגמה, בני מיעוטים לא נכנסים ברכביהם אחרי 11 בלילה, ומבלים שם כמו אצלנו. כשאני עובר עם רכבי ורואה קבוצת בני מיעוטים שמבלים עם צעירות יהודיות, ולא יכול לעצור את הרכב כי ירביצו לי ועוד יאשימו אותי בסוף – זוהי גזענות!"
לפנייה לכתב/ת 
