מו יאן: לכתוב, לזכות, רק לא לדבר
הזוכה הטרי בפרס נובל לספרות ראוי לתואר ואפילו מוכר לקורא הישראלי, בזכות ספריו המשלבים בין ריאליזם קיצוני ופנטזיה פרועה. אריאנה מלמד על "קפקא הסיני" מו יאן, שהסביר תמיד ש"דיבורים מובילים רק לצרות"
בדרך כלל נוטים המהמרים לטעות וללכת על "הזוכה הבטוח", שהוא פיליפ רות שעדיין לא זכה. אבל מו יאן הסיני היה השנה חביבן של כמה מסוכנויות ההימורים הבולטות בבריטניה, גם אם לא בטוח שהיה חביבם של בני עמו: חלק גדול מיצירותיו עדיין נאסר להפצה בסין, ואפילו שמו הוא אקט שנועד לעצבן את הצנזורה. מו יאן בסינית פירושו "אל תדבר". כאשר נשאל יותר מפעם אחת בראיונות שהעניק במערב לפשר הבחירה בשם העט הזה, הוא חייך ואמר כי הוא נועד להזכיר לו עצמו ש"דיבורים מובילים רק לצרות".
הוא נולד ב-1955, כבנם של איכרים במחוז שאנדונג. המהפכה התרבותית תפסה אותו כשהיה צעיר ונלהב, והוא בחר תחילה לנטוש את חיי ההכפר וללכת לעבוד בקידוחי נפט. אחר כך התגייס - כבר לא כל כך מרצונו - לצבא הסיני, ובין משמרת אחת בש"ג למשניה גילה שיש לו כישרון כתיבה.
תחילה היו אלה סיפורים קצרים, שהתפרסמו פה ושם בכתבי עת. עד מהרה הם התאפיינו בסימני ההיכר שילוו את כתיבתו עד היום: היפר-ריאליזם לצד פנטזיה פרועה, קריצות מרובות אל המסורת הסינית מהתקופה שלפני הקומוניזם, וסיפורים של עולמות חצויים ומדוכדכים שבהם הגיבור הוא לרוב גם הקורבן. זה לצד נטייתו לפרוזה יבשושית וצינית, על גבול האבסורד, זיכה אתו בתואר "קפקא הסיני", אבל יותר מכך הוא ממשיך דרכו של לו שון, אביה של הספרות הסינית החדשה בעידן המורדני, שהוא בעצמו ממשיך דרך של צ'כוב.
כך או כך, הדמיון בין מו יאן לבין סופרים גדולים מהמערב אינו מה שזיכה אותו בפרס. כמו תמיד, אפשר לתהות על המניעים הפוליטיים של ועדת פרס נובל, ועל החלטתה להעניק תוך 12 שנים שני פרסים לסופרים סינים.
לא צריך להיות מומחה גדול לספרות כדי להבין שהוועדה, שרואה את עצמה כנציגה בלתי נבחרת של הנאורות התרבותית, מנסה לקדם את יצירתם ורעיונותיהם של סופרים שעדיין נאנקים ונאבקים בהיעדר חופש ביטוי אמיתי. אבל בניגוד לגאו שינג ג'יאן, שכמעט לא היה ידוע לשוכנים מחוץ לחומה הסינית, מו יאן מוכר ואהוב במערב, וגם בישראל - בעיקר בזכות שני ספרים שאף ראו אור בעברית.
"דורה אדומה" הוא משל אישי ופוליטי על נערה צעירה שנמכרת לכלתו של מצורע זקן במחוז כפרי בשנות ה-20 של המאה הקודמת. מותו של הזקן משחרר אותה להתייחד עם אהובה הצעיר וגם לייצר תה אלכוהולי מדורה. הספר זכה להתעניינות גדולה במערב, בעיקר בעקבות סרטו של ז'אנג יימו, ובעיקר בזכות נוכחותה המהפנטת של גונג לי היפהפיה.
"בלדות השום", השני שתורגם לעברית, מורכב יותר, אפל ובוטה - וגם נורא מצחיק לעיתים. בכפר נידח, לא שונה בהרבה מכפר הולדתו של המחבר, מגלים האיכרים שתלויים לפרנסתם במכירת יבול השום שלהם כי השנה חלפה עתירת יבול והממשלה מורידה עליהם מכסות. במקום להירקב תחת הררי שום מסריח, הם מחליטים למרוד: בדיוק מה שהמחבר היה רוצה שיקרה בעולמו האמיתי ובסין של ימינו - אבל עד אז, הוא יודע, כדאי לו לדבוק בשם העט, שאומר בפשטות כי אסור לדבר.
