תראו אותי, מדבר עם יהודי
דון בלאק, לשעבר המנהיג הלאומי של הקו-קלוקס-קלאן, נכנס פעם בשבוע לתחנת רדיו בפלורידה ומשדר תוכנית שמקדמת את האג'נדה הפוליטית של החזית הלבנה. טל מילר פגש אותו שם, ושמע ממנו הצהרות כנות ונרגשות של שנאה
דון בלאק שונא להיקרא "שונא". האדם שהיה המנהיג הלאומי של הקו-קלוקס-קלאן, היה חבר במפלגה הנאצית האמריקאית וייסד את אתר הגאווה הלבנה stormfront.org, מתעקש שהוא לא נגד. הוא בעד. לא נגד שחורים אלא בעד חברה לבנה. לא נגד יהודים רק בעד שיגורו במדינה שלהם. לא נגד מקסיקנים, כן בעד בניית חומה שתשאיר אותם במקסיקו.
את הכינויים שהדביקו לו - "חלוץ הגזענות", "הדלק של הרוע", "האב המייסד של התועבה האינטרנטית" - הוא דוחה בתוקף. הכל הגזמות של התקשורת היהודית שמבקשת להשתיק אותו.
Stormfront (מוטו: White Pride World Wide) הוא הבייבי של בלאק ב-17 השנים האחרונות. זאת פלטפורמה אידיאלית בשבילו, כי הוא אפילו לא מביע שם דעות קיצוניות; הוא רק נותן במה לאנשים אחרים שמביעים דעות כאלה. כמו שכתב עליו גייל גאנס מהליגה נגד השמצה, "בלאק הוא לא מהסוג שייקח רובה ויתחיל לירות בך. הוא רק יעלים עין מכך שמישהו כתב באתר שלו מאמר שעשוי לגרום למישהו אחר לקחת רובה ולעשות את זה".
"אני אוהב את האנשים שאני אמור לאהוב", מכריז בלאק בתחילת הפגישה שלנו. "עם מי שאני לא אמור לאהוב יש לי רק בעיה אחת: הוא גר במדינה שלי. וחוץ מזה", הוא מוסיף אחרי שתיקה קצרה ומצביע עלי בחיוך, "אם הייתי אכול שנאה, למה לי להיפגש עם עיתונאי שבא מהמקום שאתה מגיע ממנו?".
אני שואל למה באמת. "בגלל דרק", הוא עונה ומצביע על בנו בן ה-23 שיושב בצד השני של החדר. בלאק הצעיר, ג'ינג'י נטול נמשים, נחשב לכוח העולה של מפלגת הימין הלאומני האמריקאי "החזית הלבנה".
אנחנו מקיימים את הראיון בתחנת הרדיו המקומית בפאלם ביץ', פלורידה, שם מגישים האב והבן תוכנית יומית שעוסקת בענייני דיומא מזווית אולטרה-ימנית. כשבנו הצעיר משדר את מסריו הלאומניים, לרעידות ביד ולטיקים בעין של בלאק האב מצטרף גם משהו שנראה כמו התרגשות. הוא מתגאה בדרך הפוליטית שעשה בנו, ושניהם מאמינים שדרק יוכל להמשיך בקידום החזון המשפחתי. אפילו לקחת אותו צעד קדימה וממש לסייע ביצירת חברה נקייה מיהודים, משחורים, ממהגרים ומכל קבוצה אחרת שמאיימת על טוהר הלובן.
"עד היום לא התראיינתי לכלי תקשורת יהודי מתוך מחשבה שכולם עוינים מדי", אומר בלאק האב. "לא יודע מה הסיפור שלך, אבל המייל ששלחת סיקרן את דרק והוא רצה לעשות את זה. מה שמביא אותי לשאלה אחרת: למה אתה רצית לפגוש אותנו?".
קודם נכבוש את אלבמה
רציתי לפגוש את דון בלאק כי הוא מייצג אמריקה שאני לא מכיר. הליגה נגד השמצה מדווחת בכל שנה על קצת יותר מאלף תקריות אנטישמיות בתחומי ארצות הברית, והמספרים במגמת עלייה, אבל הם רק מספרים. בשבילי, ואני מניח שבשביל רוב הישראלים, ארצות הברית זה ניו יורק ואובמה והבית הלבן והקונגרס. לאו דווקא מוקדים של ליברליות, אבל לא מקומות שמשקפים דעות קיצוניות. בטח לא אנטישמיות כמו של חברי קהילת סטורמפרונט, שעומדים על משמרת החזית הלבנה. כמי שניצב בחזית החזית, בלאק בן ה-59 הוא סמל של גזענות מודרנית. עוד משהו שאני יודע על קיומו ולא באמת מכיר.
אני שואל אם היו לו הרבה חברים כילד. הוא מספר שלא ממש, וש"אלה שהיו לא היו יהודים. גם לא שחורים או היספנים". זה מזכיר לי ראיון ישן איתו שקראתי לפני הפגישה, שם שאלו אותו על המוזיקה שגדל עליה. "בוא נגיד שלא היה אצלנו יותר מדי ג'ימי הנדריקס", ענה בלאק. "זה היה יותר ריכרד וגנר".
בלאק הצטרף לתנועת הנוער של המפלגה הנאצית האמריקאית בשנתו הראשונה בתיכון. אז נוצר החיבור הראשוני שלו עם המנטור דייויד דיוק, מכחיש שואה מוצהר ולימים מחבר הספרים "ההתעוררות שלי" ו"העליונות היהודית" (האחרון, אגב, תורגם ל-14 שפות). הצעד הראשון בדרכו הפוליטית של בלאק היה השתתפות בקמפיין של ג'יי-בי סטונר, מייסד מפלגת "ברית הימין הלאומי", בבחירות לתפקיד מושל ג'ורג'יה ב-1970. במהלך מסע הבחירות נחלקה המפלגה לשתי קבוצות: קיצונית וקיצונית יותר.
בלאק, שבחר בקבוצה השנייה, פרץ למשרדיו של סטונר וניסה לגנוב מסמכים הקשורים למפלגה הנאצית. הוא נתפס על-ידי ג'רי ריי, מנהל הקמפיין של סטונר ואחיו של ג'יימס ארל ריי, מי שהתנקש שנתיים קודם לכן במרטין לות'ר קינג. ריי שלף אקדח וירה בחזהו של בלאק בן ה-16, וזה נפצע באורח בינוני. ריי טען להגנה עצמית וזוכה.
לאחר שהתאושש עבר בלאק לתיכון פרטי באלבמה ומשם המשיך לקולג' ולקורס להכשרת מנהיגים של הצבא האמריקאי. באמצע שנות ה-70, לאחר שאוניברסיטת אלבמה סגרה בפניו את הדלתות בשל טענות לגזענות שהופנו נגדו, חבר בלאק לדיוק כשהאחרון מונה למנהיג הלאומי של הקו-קלוקס-קלאן. "כמי שגדל בדרום בזמן המהומות של התנועות לזכויות האזרח נוצרה אצלי מודעות פוליטית גבוהה מאוד", הוא אומר. "הבנתי שהמאבק של כל הקבוצות האלה לשוויון יכול להזיק לאינטרסים של המדינה. חיפשתי פיתרון, והפיתרון הזה הוביל אותי לקלאן".
ב-1975 נרתם בלאק לסייע בקמפיין הכושל של דיוק לתפקיד מושל לואיזיאנה, ובהמשך מונה לרכז האזורי של הקלאן בעיר בירמינגהם, אלבמה. ב-1978 החליף את דיוק בתפקיד ה"גראנד וויזארד", מנהיג הקו-קלוקס-קלאן. אגב, לא רק בפוליטיקה הלך בלאק צעד אחד אחרי המנטור שלו: לאשתו השנייה והנוכחית עדיין קוראים בתעודת הזהות קלואי דיוק בלאק.
את הקלאן, גוף מאגד של ארגונים הדוגלים בעליונות הגזע הלבן, באנטישמיות ובשנאת מהגרים, הוביל בלאק בתקופה שקטה יחסית; רוב הפעילות האלימה בקדנציה שלו הייתה של קבוצות גרילה קטנות שפעלו נגד מה שהוגדר "אוכלוסייה עוינת". אחת מהפעולות האלה הייתה מבצע "רד דוג", המור"ק הראשי מתקופתו כגראנד וויזארד. זה קרה ב-1981: בלאק תכנן להפליג עם תשעה קלאניסטים נוספים לדומיניקה, להשתלט על מדינת האי הקטנטנה ולהדיח את ראש הממשלה השחור שכיהן בה. "בדיעבד זה היה די מטומטם", הוא אומר בחיוך של חבר מחתרת לשעבר שנזכר בלי חרטות בימי התהילה האלימה והרומנטית שלו. "יכולנו להיהרג. לא חושב שהייתי עושה את זה שוב".
בסופו של דבר לא עזבו המהפכנים את הנמל. בלילה שתכננו לצאת לקריביים פרצו סוכנים פדרליים לאונייה שלהם, עצרו את המעורבים ותפסו כמויות רבות של תחמושת ודגל אחד גדול עם צלב קרס. בית המשפט לא קיבל את הטיעון של בלאק - "מה שעשינו היה לטובת האינטרסים של ארצות הברית" - ושלח אותו לארבע שנות מאסר.
כמו מנהיגים אחרים מכל קצות ההיסטוריה, גם בלאק הגה מהלך מכונן כשישב מאחורי סורג ובריח. לאסירים בכלא הפדרלי בטקסס הוצעו בין היתר שיעורים בתכנות מחשבים, והוא נרשם והיה לתלמיד מצטיין. כששוחרר החל לעצב אתרים, לקדם את כלי התקשורת הראשון לקהילת הלאומנים הלבנים, ועזב את הקלאן בטענה שחבריו אלימים מדי. "הגעתי למסקנה שהקלאן לא יכול לחזור להיות תנועה פוליטית", הוא מסביר. "היה לו מוניטין של אלימות אקראית וחסרת היגיון, ולא היה איך לעקוף את זה. היה צריך ללכת בדרך אחרת".
הדרך האחרת הייתה סטורמפרונט, שהוקם בשנת 1995. כשעלה לראשונה לרשת הוא הוגדר כ"אתר בית לכל האמיצים המעוניינים לשמר את התרבות המערבית הלבנה, את האידיאלים שלה ואת חופש הביטוי. פורום לקבוצות פוליטיות וחברתיות שיבטיחו ניצחון".
היום מתאר בלאק את הקמת האתר כמעשה חלוצי: "שנים נאבקתי להעביר את המסרים שלנו. כמו שאתה יודע, בתקשורת המיינסטרים שולטים אתם, היהודים. האינטרנט איפשר לי להגיע להרבה אנשים שמסכימים עם הדעות שלנו, אבל לא הייתה להם מסגרת שבה יכלו לשמוע את מה שהם מאמינים בו. זאת במה אלטרנטיבית לבטא מסרים אחרים. פתאום הקשיבו לנו בלי פילטרים".
מי שטוב לו ושמח שיירה
בסטורמפרונט יש שלושה דברים עיקריים: מאמרים על עליונות הגזע הלבן, פורום של חברי האתר וקישורים לאתרים נוספים (הקו-קלוקס-קלאן, מכחישי שואה, מגולחי ראש). שיטוט אקראי באתר מגלה שהקול הניאו-נאצי מדבר שם חזק; חיפוש של המילה "היטלר", למשל, מעלה פוסטים שמאדירים את שמו ואת ניסיונותיו לנקות את העולם מיהודים ומשחורים.
במהלך אולימפיאדת לונדון הגיב חבר בשם "נער מושבות פרוע" למילותיה של השייטת הניו זילנדית היהודייה ג'ו אלאה, שאמרה כי חלק ממדליית הזהב שזכתה בה שייך לישראל: "היא צודקת. הרי כל מה שעשוי מזהב שייך אוטומטית לבנקאים היהודים. קחו מסור חשמלי מחורבן ותשלחו חלקים מהמדליה עם חלקים ממנה לישראל". בשרשור אחר שעסק בבעיה היהודית כתב מישהו שהפיתרון הכי טוב הוא תרסיס נגד מקקים.
הארגונים היהודיים בארצות הברית ניסו שוב ושוב להוריד את סטורמפרונט מהאוויר, ותמיד נכשלו. סעיף חופש הביטוי בחוקה האמריקאית קובע הלכה למעשה שהאתר פועל כחוק, מה שלא משפיע על דעותיהם של חברי הליגה נגד השמצה. מייקל ווינגורד, מנהל מחוז פלורידה של הליגה, משוכנע שהאתר של בלאק הוא המקור העיקרי להפצת שנאה ברשת: "סטורמפרונט בעייתי דווקא בגלל שהוא מעודן ואינטליגנטי יחסית. אם תיקח את כל האתרים שהוא מפנה אליהם תמצא ספרייה אדירה של חומרים נאציים וגזעניים. זה האתר הכי גזעני ברשת, וההתפתחות שלו מדאיגה".
סטורמפרונט אכן מתפשט במהירות מסחררת: בשנתיים האחרונות מצטרפים אליו בממוצע כ-80 חברים ביום, ובסך הכל רשומים בו כ-200 אלף גולשים. מספר הכניסות המצטבר שלו מזמן חצה את קו המיליון, ויש גירסאות של האתר בגרמנית ובספרדית.
תור הזהב של סטורמפרונט היה עם בחירתו של ברק אובמה לנשיא ארצות הברית. המחשבה שאדם שחור ייכנס לבית הלבן הצליחה להוציא הרבה שדים מהבקבוק הגזעני. "סטורמפרונט ראה בבחירה באובמה יום חג של יחסי ציבור", אומר בלאק. "זה המחיש לאנשים עד כמה התדרדרנו, ובפעם הראשונה חיפשו אותנו. אנשים היו צריכים מקום לדבר על עומק התהום שהגענו אליה. ב-48 השעות הראשונות שאחרי הבחירות נכנסו אלינו יותר מ-100 אלף איש. האתר קרס. אין ספק שבחירות 2008 עזרו לנו להעיר קצת את האנשים".
אני שואל על המדיניות של סטורמפרונט, מה שנקרא תנאי השימוש. בלאק אומר שהוא נמנע מפרסום של "כל דבר שעלול ליצור רושם שאני מעודד אנשים לבצע פשע. אם מישהו מפרסם פוסט על איך לבנות פצצה ומשאיר שם וכתובת של בית כנסת כדי לשלוח את הפצצה הזאת, אני מוחק את הפוסט הזה". אבל יש אצלך קישורים לאתרים שלא מוחקים פוסטים כאלה, אני מזכיר לו. "טוב", הוא עונה, "זה כבר העסק שלהם".
סטורמפרונט עצמו הוא עסק משפחתי. כבר כשהיה בן 12 הוצג דרק בלאק בסרט Hate.com, דוקומנטרי שעסק באתרי שנאה, כמי שמסייע לאביו בפיתוח האתר. בשלב הזה כבר עזב דרק את בית הספר ולמד בבית בהרחבה על גזע ועל גאווה לבנה. שלוש שנים לאחר שתועד בסרט של HBO הקים דרק את סטורמפרונט לילדים, שמנסה להרחיב את אופקיהם הגזעיים של בני נוער לבנים. באתר מגוללים את תורת הגזע ומתבלים אותה במשחקים ובשירים, כולל גירסה לשיר "מי שטוב לו ושמח": If You're Happy And You Know It, Bomb Iraq.
בדף הבית כתב לילדים דרק, אז נער בעצמו: "הגיע הזמן שכל האנשים הלבנים בעולם יתאחדו ויהיו גאים במי שהם, כדי להחזיר את החופש שלנו ולנצח במאבק על המורשת שלנו. תודה לכם על כל המכתבים היפים ששלחתם לי. משמח לדעת שאנשים מעריכים את הדברים שעברתי בחיי והביאו לתובנות שהגעתי אליהן". דרק מגיב גם למכתבי השנאה שהוא מקבל: "אם יש לכם מחשבות רעות על מה שאני עושה, בבקשה תשמרו אותן לעצמכם. בסופו של דבר, הרי אני רק בן 15. אני באמת לא צריך את מחשבות השנאה שלכם בראש שלי".
הפעילות הפוליטית של דרק בלאק מתקיימת גם מחוץ לאינטרנט. באוגוסט 2008, כשהיה רק בן 19, הוא זכה באחד מ-111 המושבים בוועד המנהל של המפלגה הרפובליקנית במחוז פאלם ביץ'. רק לאחר הבחירות למד נשיא הוועד על הרקע שלו ועל קשריו לסטורמפרונט, וסירב לתת תוקף לבחירה בו. זה לא הפריע לבלאק להמשיך לדבר כמו פוליטיקאי: "אני בא ממשפחה אמריקאית מתונה שרוצה לראות שינוי בחברה. גדלתי באזור מלא במהגרים ובבני מיעוטים, וזה נתן לי תובנה עמוקה יותר על הדרך שבה הולכת החברה שלנו. ברור שהושפעתי רבות מאבא שלי וממה שהוא עשה, אבל הוא נתן לי את החופש לבחור בדרך שלי".
"דרק מזכיר לי את הלהט שהיה לי בגילו", אומר דון בלאק למשמע הדברים, "אבל אני חושב שהוא מקדים אותי בבגרותו הפוליטית. ההשקפות שלו קרובות יותר לשלי היום מאלה שהיו לי בגילו. הוא יגיע רחוק".
בכל יום מתעוררים דון ודרק ויוצאים לעבודה ביחידת ההורים בבית המשפחה בפאלם ביץ'. יש שם שתי עמדות מחשב ומדפים גדושים בסופרים האהובים עליהם, מג'ון טולנד וצ'רלס מוריי עד אדולף היטלר. סדר היום כולל עריכת מאמרים, ניסוח תשובות לעשרות המיילים שמגיעים אליהם והתמודדות עם "פיגועים וירטואליים", קרי מתנגדים ששולחים מיילים רווי וירוסים. "אבל הרבה יותר מטרידים איומי הרצח", מדגיש בלאק האב. "אנחנו מקבלים כאלה לעיתים די קרובות. כשדרק נבחר לוועד הרפובליקני התקשר מישהו ואמר שהוא מחוץ לבית ומתכוון לירות בשנינו. כמובן שקראנו למשטרה".
שואה זאת מילה כל-כך גדולה
"ארצות הברית במודל הנוכחי איבדה כל קשר לשורשים שלה ונשבתה בתוך טבעת חנק של שקרים ליברליים, תנועות זכויות אזרח, והסוציאליזם החדש והמשופר של ברק חוסיין אובמה. כשהאבות המייסדים של המדינה הזאת דיברו על חיים, על חירות ועל רדיפת אושר הם לא תכננו ששחורים, יהודים, היספנים, אסייתים, ערבים או בני גזעים אחרים ישתלטו להם על המדינה. לא לזה הם התכוונו כשטבעו את הביטוי 'חופש הביטוי'" (מתוך "איך להציל את אמריקה", אתר סטורמפרונט).
בפלורידה חיים יותר מחצי מיליון יהודים, 1.4 מיליון היספנים ו-800 אלף שחורים. כשדון בלאק עושה את הדרך מביתו אל תחנת הרדיו הוא משתדל שלא להביט ימינה ושמאלה כדי לא להבחין במגוון הדמוגרפי שכל כך מטריד אותו. בשביל לראות את העתיד השחור של אמריקה לא צריך לחכות 20 שנה, הוא אומר. אפשר גם סתם ללכת למכולת.
"מרגיז אותי שיש כאן יותר גווטמאלים מאמריקאים. שצריך לחכות בתור במקום ציבורי בשביל שאיזה גווטמאלי ימצא את תלושי המזון שלו. לא רוצה לשלם מיסים בשביל אנשים כאלה. אני לא גזען ולא שונא אחרים: אני אדם לבן שמוטרד מאפליה של לבנים. אני חושב שלנו, בדיוק כמו לכל קבוצה אתנית אחרת, יש זכות לקדם את הערכים שלנו. גם לישראל, אגב".
אני שואל אם הוא אנטישמי. "זה מושג שאני מתנגד לו באופן עקרוני", עונה בלאק. "יהודים המציאו את המילה הזאת כדי להדביק תווית לכל מי שמקדם אינטרסים שונים משלהם. לא הייתי קורא לעצמי אנטי-יהודי, אבל אני מתנגד בתוקף לתמיכה האמריקאית בישראל, וגם לניסיון לאנוס את אובמה להיכנס למלחמה באיראן. כמובן שאני מתנגד לתקיפה כזאת. אם זה אומר שאני אנטישמי, תקרא לי אנטישמי. ארצות הברית לא צריכה לבזבז טריליוני דולרים על תחזוק מלחמות של מדינה אחרת. יש לנו מספיק בעיות משלנו".
באופן בלתי נמנע גולשת השיחה אחורה בזמן, למלחמה אחרת. "אני לא מעריץ גדול של היטלר", אומר בלאק, "למרות שרבים בסטורמפרונט הם כאלה. אני חושב שהוא היה גרמני לאומני שקידם את האינטרסים של גרמניה". אני מזכיר שעל קידוש האינטרסים האלה נהרגו מיליוני אנשים, והוא משיב שזה נכון גם לאינטרסים של סטלין. ומה בעניין השואה? האם בלאק שותף לדעות של מורו ורבו דייויד דיוק? "מבחינתי, מה שנקרא שואת היהודים יצא מפרופורציה. יש לנו ספקות אם באמת נרצחו שישה מיליון יהודים ואם היו תאי גזים. אני חושב שלא. אין שום היגיון פרקטי בתאי גזים, וגם אין שום עדויות לדברים האלה".
סע לפולין, אני מציע. תראה בעצמך את העדויות לדברים האלה. "אבל את המחנות האלה בנו אלה שניצחו במלחמה. היה להם אינטרס מובהק להעצים את הטרגדיה היהודית, והיהודים עצמם משתמשים בטרגדיה הזאת כדי להצדיק כל דבר שעשו מאז. אפילו עכשיו, כשהם מדברים על תקיפה באיראן, הם חוזרים לשואה. צריך להדגיש: אני לא תומך ברצח עם, שום עם. אני חושב שליהודים יש זכות מלאה להתקיים, אבל במדינה שלהם. בישראל יש ממשלה יהודית שמקדמת אינטרסים יהודיים".
ליהודים האמריקאים ממליץ בלאק לעשות עלייה. "למה שהם לא ירצו לחיות בישראל?", הוא שואל וממשיך בלי לעצור: "כרגע נוח להם כאן כי יש להם שליטה וכוח עצומים ביחס לחלקם באוכלוסייה. אתה רואה את זה בהתחנפות של כל מועמד לנשיאות. אין חבר קונגרס אחד שמתייצב בגלוי נגד התמיכה בישראל למרות שאני משוכנע שרבים חושבים ככה. ובסוף מה אומרים אצלכם על אובמה? שהוא לא מספיק פרו-ישראלי. אין פלא שהעוינות לישראל גוברת. אני מרגיש את זה גם כאן בפלורידה. האנשים מתחילים להתעורר. אם אובמה היה כאן איתנו, הייתי אומר לו שהדבר הכי חשוב זה שיוציא את הראש שלו ושל כולנו מהחרא של ישראל ומהתחת של שאר העולם".
בלאק איבד אמון בהנהגה האמריקאית. בפריימריז של המפלגה הרפובליקנית תמך ברון פול, שמתנגד למעורבות אמריקאית במזרח התיכון ובחזיתות שונות בעולם בכלל. בין רומני לאובמה אין לו העדפה מיוחדת. "אני מאוד מודאג ממה שאני רואה סביבי", הוא אומר. "בתוך כמה עשורים יתחזקו כאן קבוצות אתניות שלא יוכלו לחיות תחת אותו ממשל, ונהיה עדים לקונפליקט גזעי-אתני שיוכל להוביל למקומות מאוד מסוכנים, אפילו למלחמת אזרחית נוספת.
"כבר עכשיו אנחנו בדרך להיות מקסיקו או יוגוסלביה, מדינת עולם שלישי. אומה לא יכולה להתקיים כשחיות בה קבוצות מגוונות כל כך ובעלות אינטרסים שונים כל כך. באתר אנחנו מנסים לתת במה לתחושות האלה, ואני מקווה שבעתיד נהיה כוח פוליטי שישפיע גם על קבלת ההחלטות בקונגרס".
שעתיים עברו מאז שנכנסתי לאולפן, וטכנאי השידור השחור מסמן שהגיע הזמן לפנות את המקום. בלאק מחייך אליו ואז מסתכל עלי, כאילו לוודא שאני מתרשם מהיחס הנעים שהוא מפגין כלפי הקולגות שלו, גם אם הם בצבע הלא נכון. לאות פרידה הוא לוחץ את ידי ואומר ששמח להכיר אותי. דרק מבקש שאשלח לו את צילומי הווידאו של הראיון. בכיף, אני אומר לו, מה הכתובת שלכם בבית?
דון בלאק מביט בבנו במבט שלא משתמע לשתי פנים.
"לא חשוב", אומר דרק. "יש לנו כבר מספיק צילומים של ראיונות גם ככה".
לפנייה לכתב/ת 
