מנחם בגין היה תולש את שערותיו

הצעד המפתיע שעיקרו הוא איחוד שתי מפלגות הימין העיקריות מהווה את האחרון בשורת צעדים שבהם נקט ראש הממשלה בחודשים האחרונים: ההכרזה על הבחירות לכנסת בספטמבר (זוכרים?), צירוף שאול מופז לממשלה והתפטרותו המאולצת ממנה כחודשים אחר כך, ההכרזה הנוספת על הבחירות לכנסת בעקבות הכישלון לאשר תקציב "אחראי" שמטרתה הייתה לתקן את המדיניות הכלכלית המופקרת שלו ושל נושא כליו - הפילוסוף הדגול.

צעד זה, כמו הצעדים הקודמים, נבע מדבר אחד ויחיד - סיוטו של נתניהו. לא הפצצה האיראנית שתביא את כולנו מחר בבוקר לשערי בירקנאו אלא דבר לחלוטין - האפשרות שסבא שמעון יעניק את הצעצוע הכי יקר ששמו ראשות הממשלה לילד אחר בגן הכנסת ולא לבנימין. כי הרי בנימין כה רוצה להמשיך להחזיק בצעצוע. כדי למנוע את הרעה הנוראית הוא נקט צעד זה בלי לחשוב על הצעד הבא ועל משמעותו הכוללת. בפאניקה אין יותר מדי חשיבה רציונלית, אבל גלום בצעד זה נקודה היסטורית שיש להדגיש.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

מה עובר על הביטוח הלאומי? / אמנון פורטוגלי

דו"ח אדמונד לוי - נשק לשונאי ישראל / ג'רמי בן עמי

צעד זה מהווה ניגוד הפוך ומוחלט לצעדיו ולראייתו של מנחם בגין. בראשית שנות השישים של המאה הקודמת בגין הגיע למסקנה שכדי להגיע לכס השלטון חייבים להתקרב למרכז הפוליטי. מסקנה זאת נבעה מכישלון מפלגתו תנועת החרות בבחירות לכנסת הרביעית (1959) והחמישית (1961). תוצאת ראייתו הייתה הקמת גוף פוליטי חדש לאומי-ליברלי: גח"ל (גוש חרות-ליברלים) שהוקם ב-1965. המפלגה הליברלית הייתה מפלגה אזרחית מתונה שראייתה הייתה שונה מראיית תנועת החרות לגבי נקודות מרכזיות כמו שאלת גרמניה ויחסי דת-מדינה. כך הוא הצליח לצאת מגישה צרה ולהגיע לציבוריים חדשים.

הצעד השני שננקט היה הקמת הליכוד ב-1973. אחד ממרכיבו הייתה "הרשימה הממלכתית" - מפלגה קיקיונית שדוד בן-גוריון הקים בערוב ימיו. בגין התייחס לצירופה בגאווה גדולה וטען כי בליכוד נמצאים עתה "תלמידי ז'בוטינסקי ותלמידי בן-גוריון". מדובר אפוא במפלגה שיש בה לא רק אנשי ימין - רדיקלים ומתונים - אלא גם אנשי תנועת העבודה. מרכיב זה היה תנאי הכרחי ומרכזי להגעת מנחם בגין ללשכת ראש הממשלה ב-1977, שנים ספורות אחרי הקמת הליכוד.

מבנה זה התחיל להתפרק בשנות השמונים - אחרי פרישת בגין. ב-1988 ביטלו את המפלגות הנפרדות בליכוד וצעד זה גרם להיעלמות המפלגה הליברלית. היום אין אפילו נציג אחד של מפלגה זאת בצמרת הליכוד (הנציג האחרון בכנסת היה נעמי בלומנטל). צעד משמעותי בתהליך זה התחולל ב-2005 כשאריאל שרון פרש מהליכוד והקים את קדימה. עימו פרשו חלק ניכר מהמתונים כמו אהוד אולמרט, ציפי לבני, מאיר שטרית ורוני בר-און וזה הביא לדלדול עומק ביסוד המתון בליכוד. על דן מרידור ומיכאל איתן כבר דיברנו? הפער בין הדוברים הבולטים של הליכוד, כמו מירי רגב ודני דנון, לבין מנהיגי תנועת החרות כמו יוחנן בדר הוא כמעט תהומי.

האיחוד החדש העמיק מאוד את תהליך זה. המפלגה החדשה היא מפלגה מונוליטית שאין בה יסודות פלורליסטיים שמוכנים להיאבק למען ערכים דמוקרטיים וליברליים. לא "עליונות המשפט" אלא עריצות הרוב. האיחוד הוא המסמר האחרון בארון המתים שבו נמצא המבנה הפוליטי המורכב שבגין הקים בעמל רב. עתה הוא הופך למפלצת. אם מנחם בגין היה רואה אותה הוא היה עושה דבר אחד - תולש את שיער ראשו.

פרופ' יחיעם ויץ, החוג להיסטוריה באוניברסיטת חיפה

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il