"זה לא פייר!"; להתמודד עם הילד המתוסכל תמיד

מכירים את הילד המתוסכל תמיד זאטוטון בן ארבע, חמש (ואם לא טיפלנו בזה זה אז הוא יהיה בוגר יותר), מתוק להפליא, יפה ונבון, המסתובב בעולם בהבעה של חוסר שביעות רצון. תמיד תהיה על פניו הבעה בסגנון של "אכלו לי-שתו לי": שפתיים מופשלות מטה, הבעה כעוסה ואומללה וטון דיבור טענתי עד יללני. יצא לכם לפגוש אחד כזה?

לי יצא, והרבה יותר מאחד. אני פוגשת אותו לפחות פעם בשבוע, דרך ההורים שלו המגיעים אליי לייעוץ. הם מתארים אותו כילד תובעני, לא מרוצה בעליל, מתווכח על כל דבר, פותח משא ומתן על כל בקשה, תמיד מרגיש שאחרים מקבלים יותר ומרוויחים יותר ממנו, ובכלל, כמו שהוא רואה את הדברים, "החיים ממש לא פיירים ולא הוגנים וכולם נגדו".

כתבות נוספות של אלי זוהר ניב בערוץ הורים :

הילדים רוצים כלב? כך תדעו אם אתם מוכנים

סליחה שלא הייתי איתך מספיק; 10 חטאים בהורות

מה תתני לי? כשילד דורש פרס על התנהגות טובה

בדקו את עצמכם: האם אתם סמרטוט של הילדים?

גם הם, הוריו, לא מלקקים דבש. מאוד קשה להם. קשה להתנהל עם ילד כזה, קשה לקיים שגרה נורמלית וזורמת, כשהם יודעים היטב שרוב הבקשות שלהם, לאורך כל היום ובכל עניין, ידחו על הסף או יפתחו דיון סוער שיסתיים בבכי וסצנות קורעות לב. הם מוצאים עצמם הולכים סביב ילדם הקט על בהונות, מנסחים את האמירות שלהם באופן פתלתל, מסורבל, הססני-משהו - והחוויה השלטת היא של חוסר אונים ועייפות אין-קץ.

חלקם מייחסים זאת לאופיו של הילד: אומרים עליו שהוא עקשן, מפונק, וכחן, ומכים על חטא. אחרים רואים בהתנהגות הזו עדות לאינטליגנציה גבוהה מן הרגיל וקשה שלא לשמוע בין המילים, כשהם מתארים לי מצבים מאתגרים מחיי היום-יום שלהם, שיש פה גם גאווה בלתי מסוות: "הוא כזה חכם! אי אפשר לעבוד עליו, קולט אותנו בצ'יק! לא פרייר!".

המטרה: ללמוד לחיות עם התסכול

מה האמת? האמת היא שמדובר בילד שלא יודע, שאין לו שמץ של מושג, איך להתמודד עם מצבים בהם הוא רוצה משהו ולא מקבל, כשאומרים לו לעשות משהו שלא מתאים לו או כשמבקשים ממנו להתאפק ולחכות. כשזה קורה, בשנייה אחת מהירה, נוצר בתוכו פער בלתי ניתן לגישור, ובלתי נסבל מבחינתו, בין מה שהוא רוצה שיקרה לבין מה שקורה בפועל. פער בין הרצוי למצוי. וזוהי, חברים, בדיוק ההגדרה לתסכול. הילד המתוק שלנו חווה תסכול.

"אז מה?", אני שומעת אתכם מגיבים בקוצר רוח, "מה קרה? למה תמיד הוא צריך לקבל את מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה? מי אמר שילדים צריכים לעשות רק מה שמתאים להם?". והנה קופץ מתוכנו ההורה המותש, החי בתחושה שהוא נותן ונותן ולעולם זה לא מספיק.

ודאי שלא, יקיריי, ממש לא אפילו. אתם לגמרי צודקים. אלא שהיכולת הזו היא נלמדת, לא נולדים איתה. ומישהו (קרי אנחנו, ההורים) אמורים ללמד אותם לחיות עם הפער הזה מבלי להתמוטט בכל פעם מחדש. אנחנו אלו שצריכים לאמן אותם לעשות את הסוויץ' הנדרש על מנת ליישר קו עם דרישות המציאות. ואם לא לימדנו - איך ידעו?

עיצרו רגע וחישבו: כמה פעמים הייתם מתוסכלים היום? פעם, פעמיים? אולי עשר או עשרים? "מי סופר?", אתם אומרים לעצמכם. ובאמת, מי?

החיים מזמנים לנו המון תסכול. מהשנייה בה אנו מנתקים עצמנו בכוחות-על מהחלום ומהשמיכה, מנסים להתעורר לעוד יום עמוס של פעילות, דרך מגוון של התְקלות, שיבושים, החמצות ואכזבות. באמת לא על כולם אנו מתעכבים, לא את כולם אנחנו בכלל סופרים - כי אנחנו כבר למודי ניסיון. אנחנו יודעים ש"ככה זה".

ובאמת, ככה זה. מה לעשות? יש עוד אנשים סביבנו עם רצונות שלא פעם סותרים לשלנו, לא על הכל יש לנו שליטה, ויש המון דברים שאנחנו עושים, על בסיס יומי, שממש, אבל ממש לא בא לנו. 

ילדים קטנים באמת שלא יודעים את כל זה. מבחינתם החיים זה ההמשך הישיר של הרחם, בו הם חוו תנאי קיום אופטימאליים של הזנה תמידית, טמפרטורה מותאמת - סיפוק צרכים מושלם. מבחינתם כך זה אמור גם להמשיך הלאה, בעולם שבחוץ. אין להם שום הכנה מוקדמת לפער הזה שהם יפגשו בשנייה שיצאו לאוויר העולם: קר לי-חם לי-רעב לי-מציק לי! מה זה כאן? זה לא מתאים לי!

ככל שהם יגדלו - הרצונות שלהם יגדלו עימם ותחושת התסכול תקבל מימד חדש. כמה "לא" אנחנו מוצאים את עצמנו אומרים לילד בן שנתיים? "אל תיגע בקומקום"; "אני לא מרשה עוד ארטיק"; " יונתן לא יכול היום לבוא אליך"; אי אפשר עכשיו לרדת לגינה, נרד אחר כך". ויש גם אמירות שלנו שלא מתיישבות עם הרצון האישי שלו: "הולכים להתקלח!"; "בוא נלבש מעיל"; "חייבים לחגור חגורת בטיחות!".

לפעוט שלנו זה לא נראה. זה פשוט לא מתאים לו. באופן טבעי הוא ינסה לעמוד על שלו, לעשות שימוש בכל הכלים העומדים לרשותו (בכי, צעקות, צרחות, השתטחויות והלאה) ואם אנחנו לא נייצר משהו אחר שירגיע את הרוחות - הוא פשוט "יעלה על גדותיו" ויאבד את זה לגמרי.

כשאנחנו, מסיבות כאלה ואחרות, לא מצליחים להקנות לו את היכולת החשובה הזאת, אנו מגדלים ילד אומלל: הילד המתוסכל תמיד. זהו ילד המרגיש חשוף, מאויים וחסר אונים מול כל חוויה מתסכלת. זהו ילד שחסרים לו כלים, ידע וניסיון להתמודד עם העולם. שלא פיתח את שריר הנכון שעובד בשבילו ומגן עליו. ואז, בכל פעם שקורה משהו כזה (וזה קורה כל יום, כמה וכמה פעמים ביום), הוא מתמוטט מחדש - ואנחנו איתו.

ומה יהיה הלאה בגן, בבית ספר, עם חברים? שם לא יהיו "רחמנים" כמונו שיוותרו לו. יהיה לו קשה להסתדר עם עוד אנשים, ולהם יהיה קשה לשהות במחיצתו. והנה אנחנו דנים את הילד שלנו לחיים של סבל מיותר.

אז מה עושים? איך מלמדים ילד להתמודד, במקום להתמוטט, מול מצבים מתסכלים?

1. בואו נכיר ונשלים עם ה"כַּכִיוּת" של הקיום

זהו מושג הלקוח מהבודהיזם ומתייחס לחוקיות העולם בו אנחנו חיים: ככה זה. פעם היו אומרים לילדים על כל דבר: "אין מה לעשות, ככה זה". היום זו לא אופציה בכלל. הכל צריך להסביר ולנמק. ואני אומרת - דווקא כן יש מקום ל"ככה" הזה, בזמן ובמקום ההולמים. "כן, אחותך מתקלחת ראשונה היום ואת צריכה לחכות"; "כן, אני יודעת שלא בא לך, אבל בוא עכשיו לערוך שולחן"; "לא, לא נצליח להיות היום גם בגינה, גם ביומולדת וגם בים. על משהו צריך לוותר. מה לעשות".

2. איפה עובר הקו האדום שלכם?

בין המותר לאסור, בין העכשיו לאחר כך? מה חשוב לכם? על מה אתם לא מוכנים לוותר? שאלות חשובות שיש לתת עליהן את הדעת מדי פעם, לעדכן ולרענן את החוקים. ככל שלכם זה יהיה יותר ברור והגיוני - כך גם לילדים שלכם.

3. זיכרו: אתם עושים עבורו שירות נהדר!

אני יודעת שקשה לכם לעמוד מול הפנים המיוסרות האלה, אבל הוא לא כזה מסכן כמו שהוא נראה. הוא יותר חסר אונים. היכולות שאתם מקנים לו כרגע - איפוק, ויתור, גמישות - הן שיקנו לו חוסן נפשי ותחושה ברורה יותר של שליטה בעצמו ובחייו. אתם מכינים אותו לחיים.

4. אני, תפקידי, להכיל את התסכול שלך

זה מה שאנחנו ההורים צריכים לעשות. כשהוא מתפרע, בועט לכל עבר פיזית ומילולית, נהיה שם רגועים ככל שאפשר, נזכיר לעצמנו שקורה כאן משהו טוב, נתרגל נשימות ונאמר לו ברכות רבה ככל הניתן: "אני יודעת שקשה לך חמוד שלי" (ונתכוון לכך!). יחד עם זאת נהיה מאוד ברורים ונחושים ונעמוד על שלנו. והנה אנחנו בתפקיד המודל. כשהילד שלכם יראה שאתם עומדים איתנים מול התסכול שלו - הוא ילמד שתסכול לא הורג. יש חיים גם מהעבר השני.

5. עשו את השינוי ביחד

שני ההורים (במידה ויש) ועד כמה שניתן. כשהורים עובדים באופן משותף זה הרבה יותר יעיל. החל מההחלטות על מה מתעקשים ועד לשלב הביצוע. התמיכה ההדדית מחזקת ומאפשרת להמשיך בתהליך בלי להישבר.

6. הפעם הראשונה היא הכי קשה

כמו גם במקרים אחרים בחיים - כך גם כאן. בהתחלה הילד שלכם יעמוד על שתי הרגליים האחוריות וימחה בכל דרך אפשרית. זה יראה לכם כאילו אתם עושים לו משהו נורא ואיום. אל תיבהלו. זה האוטומט שלו - להתנגד. הוא עדיין לא יודע משהו אחר ומרגיש מאוים. הפעם הבאה תהיה כבר יותר קלה ובטח זו שלאחריה.

7. חיזוקים-חיזוקים-חיזוקים

כמו בכל למידה חדשה גם כאן חשוב לחזק ולהחמיא בכל פעם שאנחנו רואים התקדמות בתהליך: כשהוא מתעקש קצת פחות, כשהוא נרגע טיפה יותר מהר. "ראיתי שהיה לך קשה, אבל בסוף התגברת!". הוא צריך לדעת שאנחנו רואים אותו ומעריכים את המאמץ שהוא משקיע, גם אם זה עדיין לא מושלם. תמריץ שאסור לוותר עליו.

8. תהליך מוצלח דורש עקביות

שוב ושוב ושוב, גם אם לרגע פישלתם, חזרו לאמירות הברורות ולהתמודדות האיתנה. הילד שלכם צריך להרגיש שאתם לגמרי שם ושחבל על הזמן שלו. וילדים הם חסכני אנרגיה. כשהם מזהים משהו כלא מתגמל - הם מרפים.

9. צרו שת"פ

צרו שיתוף פעולה עם הסביבה הקרובה, בגן ובמשפחה המורחבת. וכן, אני יודעת שנורא קשה עם סבתא וסבא שהכי מפנקים את הנכד ואין מה לעשות... ובכל זאת. שתפו אותם בהגיון העומד מאחורי שהשינוי שאתם עושים. הפנו את תשומת ליבם למחיר שהנכד המתוק שלהם משלם, שלחו להם את הטור הזה. גם אם זה יעזור רק קצת - זה כבר הרבה.

הכותבת היא יועצת משפחתית, מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים ומנהלת פורום הורים ראשל"צ. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן