סמכות הורית: מתי אנחנו עוברים את הגבול?

אלון בן התשע חוזר מבית הספר ונכנס בסערה לביתו. הוא זורק את התיק בכניסה ופונה לאימו: "את לא מבינה מה קרה היום...".

אמא: "תשים קודם את התיק בחדר כמו שאני אומרת לך אלף פעם".

אלון: "תיכף...".

אמא: "בלי תיכף. נמאס לי לסדר אחריכם כל הזמן".

אלון: "אוף! טוב". אלון הולך במהירות לשים את התיק בחדרו וחוזר לאימו: "את שומעת? הרביצו לאורי בהפסקה שלוש ילדים מכיתה ד' והמורה עוד האשימה אותו...".

לא מציגים אחדות מול הילדים? הם ינצלו אתכם  

הילד עקשן? זה בגללכם

איך להתמודד עם התפרצויות זעם?

אמא: "אומרים שלושה".

אלון: "מה שלושה?".

אמא: "אומרים שלושה ילדים ולא שלוש. ילד אחד, שלושה ילדים".

אלון:" טוב אז שלושה. מה זה חשוב עכשיו? אני מספר לך שהרביצו לאורי והוא בכה והמורה המחורבנת הזו...".

אמא: "איך אתה מדבר?".

אלון:"אוף, לא משנה כבר!".

כיצד אנחנו מרחיקים את הילדים שלנו?

אם כשהילדים קטנים ומכרכרים סביבכם בסיפורים בלתי-פוסקים אתם מקשיבים בחצי אוזן בקושי ואומרים בכל עשר שניות "כן חמוד, יופי חמוד, מעניין מאוד"; אם אתם אומרים בדרך כלל "אמא עסוקה עכשיו, לך לספר לאבא" או "תספר לי מחר בבוקר"; ואם אתם מקשיבים אבל בעיקר מהנהנים או נותנים עצות ולא באמת מנהלים דיאלוג - אתם חוסמים את התקשורת עם ילדיכם.

ההורות המודרנית מאופיינת בשני סגנונות שבמקום ליצור יחסי קירבה ושיתוף פעולה משיגים את ההיפך:

 סגנון ההורות הנוקשה

בסגנון זה נשמע את שפת ה"ת'": תשים, תאכל, תתקלח, תצחצח, תקרא, תישן, תלך, תלמד, תביא, תיזהר, תפסיק וכדומה. זוהי שפה כוחנית, רוויה בציוויים ונטולת אינטימיות. לעתים שיטה זו משיגה ציות ולכאורה "עובדת" אך לטווח הרחוק הילדים ילמדו שהעולם מחולק לחזקים וחלשים ואו שיהיו כנועים, חסרי עמוד שידרה - או שיהיו כוחניים כלפי החלשים מהם. לעתים היא גם גוררת מאבקי כוח.

סגנון ההורות המתירני

שם נמצא את ההורים המונעים מחסות יתר, הגנת יתר, פיצוי, שימת ילד במרכז ומתן שירותים מיותרים. השפה שמאפיינת סגנון הורות זה היא שפה גדושת סימני שאלה והתרפסות. "אורי, הולכים למקלחת, טוב? אוכלים ארוחת ערב, אתה בא? מה אתה רוצה? את זה, את זה, את זה או את זה? בבקשה תפסיק לדבר אלי ככה, טוב? אתה מוכן לשים את התיק בחדר?".

איך לשלב בין סמכות הורית לבין תקשורת?

סגנון ההורות המומלץ הוא הסגנון הסמכותי, כאשר המילה סמכות לא מייצגת נוקשות, קשיחות, כוחנות וחוסר אינטימיות. נהפוך הוא. יש בבית חוקים וגבולות ברורים והגיוניים שנועדו להעניק לילדים מסגרת ותחושת ביטחון, אך הם מתווכים לילדים באמצעות דרכי תקשורת יעילה ומקרבת. מלווים בהרבה הקשבה אמפאטית ומעודדת, שיתוף, התייעצות ובעת הצורך גם בגילויי גמישות.

"יואו, איזה מסכן אורי. זה בטח היה לו נורא לא נעים. אני רואה שגם אתה מאד נסער מזה. מה בדיוק קרה?".

בסיום הדיאלוג, כשאלון כבר מרגיש מורגש, הייתה מזכירה לו בנועם את התיק: "אלונצ'וק, התיק לחדר".

זיכרו, הילדים שלנו אמנם בני אדם קצרים יותר, אך הם שווי ערך לנו וזקוקים, בדיוק כמונו, לאותם תנאים על מנת להרגיש אמון וקירבה ורצון לשתף פעולה. הם גם מתרחקים ונחסמים, בדיוק כמונו, משיפוטיות, זלזול, ביקורת והטפת מוסר. ככל שנשכיל לנהל תקשורת מקרבת עם ילדינו, ובשלב מוקדם ככל האפשר, יגדל הסיכוי שבבגרותם יפנו אלינו בעת הצורך ויישמעו לנו.

בהצלחה!