הרפלקס של השמאל

אנינות הטעם שאחזה פתאום בשמאל-מרכז, כל אלה ש"מוכנים", ברוב טובם, להצביע ברק, אבל מספרים לנו שהם "יסתמו את האף" או "לא ירוצו בשבילו" - היא בעצם עניין משונה. מאיפה בא כל הכעס הזה על ראש ממשלה שהיה מוכן ללכת לקראת הפלסטינים יותר מכל אחד אחר לפניו?
אז שמענו שהוא לא משתף אנשים בהחלטות, שהוא יהיר, ושיש לו, כמו שאוהבים עכשיו לומר, "בעיית אופי". שמענו גם, אם כי מעט מדי ובחצי פה, שהוא הזניח את התחום הכלכלי-חברתי. יכול להיות שהכל נכון, אבל נדמה לי שזה לא מספיק כדי להסביר את ההנאה המשונה שיש לתומכי חלוקת הארץ מתיאור סתימת האף שלהם, ומההסברים עד כמה הם סולדים מברק, מאוכזבים ממנו, כועסים עליו.
אז מאיפה בא כל הכעס הזה? יכול להיות שההסבר הרבה יותר פשוט.
שמאלה מהמרכז התפתח אצלנו סוג של רפלקס. אנחנו פשוט לא מסוגלים להביא את עצמנו לכעוס על הפלסטינים. אחרי יותר משלושים שנה של ממשלות סרבניות בישראל, נעשה קל, קל מדי, להאשים את הסרבנות הישראלית בכל.
אבל מי שפוצץ את ההסכם הפעם - צריך להזכיר? - הוא לא אנחנו. מה שברק הציע לערפאת הוא פחות או יותר מה שאפשר להציע: עד פשרה בירושלים, ובלי זכות שיבה. יותר רחוק מזה ישראל לא יכולה ללכת. מי שפוצץ את ההסכם הוא הפלסטינים. חד וחלק. אז בזמן שראש ממשלה עושה את כל מה שהוא יכול, את כל מה שאנחנו יכולים, כדי לקדם את חלוקת הארץ, מגלגלים האיסטניסטים את עיניהם לשמים, סותמים את האף ולא מוכנים לרוץ בשבילו.
ברק, אופי או לא אופי, עושה עכשיו דבר לא פשוט. הוא אוחז בקווי פשרה שהיא קשה לרוב הישראלים, בזמן שהפרטנר שלו למשא ומתן מטפח את החלומות של הקיצונים על חיסול ישראל. ומאחר שהרפלקס השמאלי לא מסוגל להביא את עצמו לכעוס על הפלסטינים, אניני השמאל שופכים את זעמם הקדוש על ברק. אולי זה בעצם ההיגיון של סותמי האף: אם יהיה להם שרון, הכל יבוא על מקומו בשלום. הם יוכלו לכעוס על הצד הישראלי, ולשם שינוי, בצדק. ואוי, כמה שזה נעים להיות צודק.