"חי בלה לה לנד 2": פרובינציאליות זה מצחיק
בעונה השנייה של "חי בלה לה לנד" נראה שחשבו על הלוק וההשקעה: היא מצולמת מעולה, ערוכה למשעי ונותנת צ'אנס לרעיונות חדשים. אבל היא בעיקר סדרה על ישראלים בחו"ל
הנה שיטה, שהוכחה מדעית ומחקרית, לברר אם סדרת ריאליטי טראש מסוימת עובדת: צפו בסדרה תוך כדי שאתם מדמיינים שמדובר בפארודיה על ריאליטי טראש. אם זה עובד לכם, סימן שהסדרה פיצחה את זה. תנסו את זה, תנסו את זה על "לה לה לנד 2" (א'-ד', 21:00, yes comedy). זה קורה. זה שם.
מה עוד קורה בערוץ הטלוויזיה של ynet:
"חלום קוסטוריצה": המסע הוא העיקר
קולות החקיינים: מערכוני פוסט-בחירות
שישה שחקנים ומבריז אחד (מושיק עפיה) יצאו לדרך, אחד ראפר (סאמח - סאז), אחד האבי מטאל (ג'ואיש האבי מטאל, אלי זולטא), אחת פופ (מאיה בוסקילה) ושלושה מזרחי (ליאת בנאי, שרית אביטן ושיר לוי). כל אחד מהם כבר סימן את תפקידו בחבורה – הבחשנית, האמהית, המאותגרת, הגבר הרגיש החתיך, האינטליגנט וזולטא – שעדיין לא הומצאה ההגדרה שתכרוך תחתיה את כל הסימפטומים מהם מורכב האיש. הם נסעו ללוס אנג'לס כדי להשיג חוזה לאלבום בארה"ב, אבל בעיקר כדי לדחוף קצת את מריצת יחסי הציבור שלהם בארץ. ילווה אותם קובי פרץ שיתעד אותם בדרכו העילגת מעט.
"מה אתה עושה לי", קונן יונה ויזנטל, סמנכ"ל התוכן של yes, כשקובי פרץ מראיין אותו למצלמה. "הסדרה אמורה ללכת ליס קומדי, עכשיו אתה שולח אותה ליס דרמה". אז הנה, התעלומה נפתרה: "לה לה לנד" היא קומדיה. היא אמורה להצחיק. אם היא מצליחה גם לרגש על הדרך, ולחבר אותנו לדמויות שלא הכרנו וללמוד עוד שיעור על נצחון רוח האדם – בונוס.
"לה לה לנד" היא לא סדרה על מוזיקה מזרחית, ולא על תעשיית המוזיקה. היא סדרה על ישראלים בחו"ל. על דג מחוץ למים הטריטוריאליים שלנו, שרוצה כל כך להירטב במים הקדושים של הוליווד ולהפוך לנסיך, אבל מפרפר בחרדה קיומית כשהוא טובל בהם בפעם הראשונה. זאת סדרה על הישראלי שלא יודע אנגלית אבל סומך על "החוצפה והחום הישראלים" שיקחו אותו רחוק.
מביאים סנדוויצ'ים לאמריקה
זאת סדרה על הישראלי שכנראה לנצח שם הקוד "הערבי" יכניס אותו לפחדים, והמחשבה על שאחד כזה מסתובב לו עכשיו בחדר מדליקה אצלו צבע אדום. הישראלי שלא מוכן – מי יותר ומי פחות – לישון בחדר שיש בו צלב על הקיר, כי בלילה יגיע סנטה קלאוס ויעביר אותו קבוצה. שמודאג ממגע עם גויות בלונדיניות. ששואג את התקווה במין מפגן לאומני, כדי להרגיש קצת יותר חזק מול ציר הרשע. שמנסה להוכיח לגויים שהוא מספיק טוב כדי להצטרף אליהם, כשבפנים הוא מרגיש בו זמנית נחות ונעלה.
כן, זאת קומדיה על פרובינציאליות. על אמהות ששופכות מים בנתב"ג, על כוכבי רוק שמביאים סנדוויצ'ים לאמריקה, על אנשים שמייללים בשדה התעופה כאילו הם עולים על רכבת לצ'רנוביל, ומה לעשות, זה מצחיק. אפילו במדינה בה יוסי בובליל רץ לכנסת, זה עדיין מצחיק.
רואים שמישהו לקח את "לה לה לנד 2" קדימה, לפחות מבחינת הלוק וההשקעה. היא מצולמת מעולה, ערוכה למשעי מוזיקלית וויזואלית, נותנת ספייס לאלמנטים שעבדו בעונה הקודמת (כן, אורי פסטר, אני מסתכלת עליך) ובודקת רעיונות חדשים (להתעלל במשתתפים? נו. ניתן לזה צ'אנס).
כנראה במטרה להעצים את תחושת השייכות של הצופה, מנסה ההפקה גם לספק לו הצצה לסמי-אחורי הקלעים של הסדרה – מה קורה כשעפיה מבריז, איך להק טלפנים מחפש לו מחליף, תקשורת בין קופרמן לפסטר המודאג. זה לא עובד. הרדאר של הצופה אמנם סלחני מאוד כשמדובר בטראש ריאליטי, אבל אפילו בעיניים האלה זה עדיין נראה מאולץ ומעושה. בכלל לא בטוח שאנחנו רוצים לדעת מה קורה מאחורי הקלעים. תנו לנו את הסיפור, הוא מחזיק. זה אמנם תמי 4, ואנחנו רגילים לקומקומים, אבל מבטיחים שנסתדר.
