נחיה ונשמע: ארבעת החושים של יצחק אבינו
יצחק אבינו איבד את חוש הראייה, ואשתו החמירה את המצב כשרקמה מזימה שתעתעה גם בחושיו האחרים. אילו היה תוחב פקק של בקבוק יין לאוזנו, אולי היה מצליח להעניק לכל אחד מבניו את הברכה שהתכוון לתת?
"אלה תולדות יצחק בן אברהם. אברהם הוליד את יצחק". לשם מה כפל הפסוקים הללו? הרי ברור שאם יצחק הוא בן אברהם, יבין גם תינוק שאברהם הוליד את יצחק. ויש לכך שני פירושים: הראשון - השם "בן אברהם" אינו מעיד כי האדם שנושא אותו, הוא באמת בן של אבא בשם אברהם. השם בן אברהם הוא שם משפחה שניתן לאנשים שהתגיירו, ואין להם אב יהודי. אלה מקבלים את השם "בן אברהם". ואברהם, שעשה ברית מילה לכל שלוש-מאות ושמונה-עשר בני ביתו, החזיק סביבו גרים רבים. כולם זכו לשם המשפחה בן אברהם, ויכלו אנשים לחשוב כי גם יצחק הוא אחד מהם. ולכן, כדי להבדיל את יצחק מהגרים הללו, נאלץ הכתוב לומר כי אברהם באמת הוליד את יצחק.
>> כניסה מהירה לפייסבוק שלנו - כאן! <<
והסיבה השנייה: לחזור ולהדגיש נפלאותיו של הקב״ה, שעמד בהבטחתו להעניק לאברהם בן בזקנותו. שלא ירננו הבריות - שאכן ריננו לפי דברי חז״ל! - שלא אברהם הוא שהוליד את יצחק.
בהמשך הפרשה מתוארים חייו של יצחק, נישואיו לרבקה והולדת שני בניו התאומים: עשיו ויעקב. ולקראת סוף הפרשה מתואר יצחק כאדם זקן, שבאחרית ימיו בא לברך את בניו, להוריש להם את רכושו, ולהבטיח את עתידם.
ואולי אמתיק זאת בסיפור של גדול הממשילים היהודים במאה השמונה עשרה, המגיד מדובנא. וכך הוא מספר:
הצוואה המוזרה
מעשה באב זקן, עשיר מופלג, שרכושו כלל שטחי יער עצומים, מנסרות לעיבוד עץ וגם בית מרזח יחיד בכל העיירה.
והיו לו שני בנים, אחד חכם וחרוץ ואחד טיפש, בטלן ושתיין. והנה, כאשר בא לחלק בין בניו את רכושו, ציווה לתת לבן השיכור את כל רכושו העצום - ואילו לבן החרוץ השאיר רק את בית המרזח.
שאלו אותו חבריו: איך אתה עושה דבר כזה? הרי הבן העצל יבזבז את כל הרכוש העצום שעשית, ולא ייוותר ממנו מאומה. אמר להם: אני יודע זאת. הוא יאבד את כל הרכוש, אך אני בטוח כי את הכסף שירוויח מן הרכוש, יוציא בעיקר בבית המרזח, והכסף יעבור לאחיו החרוץ. אילו הייתי עושה להיפך, היה הבן השיכור מת מרעב אחרי חודשים אחדים, והרי גם הוא בני.
ששת החושים
וזה בדיוק מה שקורה בפרשה. יצחק נשא את רבקה בהיותו בן ארבעים, וזכה לראות בנים רק בהיותו בן שישים! משום כך ייקל עלינו להבין כמה יקרים היו לו שני בניו, עשיו ויעקב, וכמה השתוקק להבטיח את עתידם, ולהעניק לכל אחד מהם את הברכה המגיעה לו, הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו. אבל כאשר מגיע הרגע לברך אותם, מתחוללת דרמה אמיתית.יצחק אבינו איבד את ראייתו, ואינו יכול להבחין אפילו בין שני בניו, עשיו ויעקב. למזלו עדיין לא קהו חושיו האחרים - חוש המישוש, חוש השמיעה, חוש הטעם וחוש הריח – והוא משתמש בהם כתחליף לחוש הראייה שאבד.
ואיך אנו יודעים ששאר החושים עבדו כראוי? יצחק עצמו מתפאר בכך. על תפקודו של חוש הטעם הוא אומר: עשה לי מטעמים כאשר אהבתי, והביאה לי ואוכלה. בכך הוא אומר כי חוש הטעם עדיין פעיל. על חוש הריח אומר הכתוב: וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר: ראה ריח בני כריח השדה. גם חוש הריח עובד! על הישרדותו של חוש השמיעה מעיד אברהם בפסוק: הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו. את הקולות אני עדיין מזהה. ועל חוש המישוש הוא אומר: גשה נא ואמושך בני, האתה זה בני עשיו. כל ארבעת החושים הנזכרים מתפקדים!
אך רבקה, שיש לה גם חוש שישי, משכילה לתמרן אותו על ידי יצירת סתירה בין חוש השמיעה שלו לבין חוש המישוש, וכך מתערער אמונו בחושיו.
כל חוש - חש
ועד היום נוהגים אנשים באים בימים להתפאר בחושים החדים שלהם. אמתיק זאת בסיפור על שתי נשים, שיושבות בבית קפה ואחת מספרת לחברתה: אני כבר לא שומעת, אני כבר לא רואה. מזל שאני עוד נוהגת.
חוש השמיעה הוא החוש החשוב ביותר, לא רק בחיי האדם הפרטי, אלא גם בחיי העם היהודי. לא בכדי נצטווינו "שמע ישראל" ולא "ראה ישראל", ונאמר "נעשה ונשמע" ולא "נעשה ונראה", ובמעמד הר סיני נאמר "והעם רואים את הקולות". להראותנו שמה ששמעו חשוב יותר ממה שראו. ומה ששמעה שִפחה על הים, חשוב ממה שראה יחזקאל בן בוזי במעשה המרכבה. ולכן הקפיד היהודי כל כך לטפח את שמיעתו ולחדדה.
האיש שנזקק למכשיר שמיעה
ואמתיק זאת בסיפור על יהודי שבא אל הרופא על מנת שיבדוק את שמיעתו. לאחר הבדיקה מבשר לו הרופא כי הוא חייב להתקין לו מכשיר שמיעה. האיש מבוהל מהאפשרות שהוא יתחיל להסתובב בציבור כשמכשיר ענק מותקן באוזנו. הרופא מרגיע אותו ואומר: אל תדאג, היום יש מכשיר קטן בגודל של כפתור. אף אחד לא יבחין שיש לך מכשיר באוזן.
שאל האיש: וכמה עולה מכשיר כזה? אמר הרופא: בערך 3,000 דולר. החולה נבהל ושואל: יש משהו יותר זול? אומר הרופא: יש ויש. יש מכשיר טיפה יותר גדול, אבל גם הוא אינו חורג מתחום האפרכסת. שואל החולה: וכמה הוא עולה? אומר הרופא: בערך 1,500 דולר. האיש נסער גם מהמחיר הזה, ושואל: מה המכשיר הזול ביותר שיש לך להציע? אומר הרופא: הזול ביותר שאני יכול להציע שתדחוף לאוזן פקק של בקבוק יין, שממנו ישתלשל שרוך אל תוך כיס החולצה שלך, וזה בחינם. שואל הפציינט: ואני אשמע עם זה יותר טוב? אומר הרופא: לא, אבל אנשים יבינו שאתה חרש ויצעקו יותר חזק.
ואמרו חכמים: לכן ברא אלוהים ליהודים שתי אוזניים ופה אחד. שנשמע יותר משנשמיע.
מילים מוקשות בפרשה
"תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינו": אלה היא שבועה. יצחק ואבימלך נשבעו לחיות בשלום ולא לגזול בארות זה מזה. אך בל נשכח
כי אלה היא גם קללה. ובל נשכח כי אלה היא גם מקל קצר ועבה להכות על ראשי אנשים. ואכן, השבועה, הקללה והמקל ירדו צמודים לעולם. ואף בימינו אנו רואים זאת. כאשר היהודי החדש עלה לארץ, צפן בליבו אלה: לא להוציא מפיו אלה, אך לאחוז באלה. במיוחד כשראה כי שכניו יש להם אלה גדולה משלו - אלה אכבר.
"וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד": נזיד הוא תבשיל. ומדוע אין התורה משתמשת במילה תבשיל? יש לכך סיבה: נזיד הוא גם פועל שפירושו: נבצע משהו בזדון. ואכן נאמר: "ויזד יעקב נזיד". יכול היה המקרא להשתמש במילה המקובלת "תבשיל", אך מה שרקחו יעקב ורבקה במטבחון שלהם, לא היה תבשיל אלא נזיד.
- טור זה מוקדש לזכרו של המגיד מדובנא, ר׳ יעקב קרנץ (1806-1740), אהוב ליבו של הגאון מווילנה, שידע לתבל את הפירושים שלו לפרשת השבוע בסיפורים ומשלים מלאי הומור, שנלקחו מחיי היומיום של אבות אבותיי בליטא.
שבת שלום, יורם טהרלב
לפנייה לכתב/ת 
