פיקוד העורף שלום, מה מותר לשמוע?
"תחשוב סוף שבוע רגוע. אבל מה הקוד? כמו אחרי פיגוע, או סתם סוף שבוע רגיל? הרי לפעמים מתפלק להם איזה שיר כמעט רועש בשבת אחר הצהריים". שי להב לא רוצה להצטייר כנהנתן אטום לב, אבל חייב מוזיקה רועשת בשביל להתעמל
אתה מבין, פיקוד, לפני משהו כמו שנה, הרופא המליץ לי על ביקור יומי בשדה הפעילות הגופנית. למען עתיד ילדי, מה שנקרא. ואני, פיקוד, אני מתעב פעילות גופנית כמעט כמו שאני מתעב את אייר סופליי.
באמת. אין כוח בעולם שיגרום לי להזיז את התחת. אפילו לא רופא רוסי חמור סבר, וחמוש באיומים עם שמות בלטינית. אין כוח, פרט לכוח העליון: מוזיקה. שילוב מסוים מאוד של גיטרה-באס-תופים מצליח להזיז את הגוף שלי, גם כשאני ממש לא מעוניין בתזוזה. וכך, פיקוד יקר, מצאתי את עצמי מסתגר בחדר העבודה, גופתי מוטלת על ההליכון ונעה באורח לא רצוני, לצלילי ההרכבים המרעישים ביותר בתבל. וזה עובד בשבילי, באמת. שלוש פעמים בשבוע. פק"ל.
אבל הכל התחרבש השבוע, כשיצאתם (או יצאנו. נדבר על זה אחר כך) למבצע ההירואי בדרום. אתה מבין, פיקוד, משהו במצפון היהודי החם שלי גורם לי להרגיש מאוד לא בנוח להפגיז ווליומים, בשעה שאחי מופצצים באמת במרחבי הנגב. אני חש שאני עלול להצטייר כנהנתן אטום לב, המעז ליהנות בזמן צרה לאומית. ואני בכלל סובל, פיקוד, חי נפשי שאני סובל! כל קילומטר על ההליכון הוא מבחינתי יציאת מצרים.
והשכנים, מה יגידו השכנים. הם הלא חשופים למטווחי הסטרנגלרז / סקס פיסטולז / פרודיג'י / פרטנדרס (הראשונים, פיקוד. הראשונים. לפני שכריסי התרככה) שאני ממטיר מהמערכת. רק אתמול, אחד השכנים המבוגרים שלי תקע בי מבט כזה, של "איפה הבושה". ואני, פיקוד, הפעם האחרונה שראיתי "איפה הבושה" כזה היה על גבי בית מעריב. איך זה נגמר, בסוף כולם יודעים.
אבל זה לא בסדר, אתה יודע? אני הייתי חייל קרבי. ועשיתי מילואים בצנחנים. עד איזה גיל צריך להוכיח שאתה מוכן לתת תחת בשביל המדינה, פיקוד? אולי אני אצלם את תעודת השחרור שלי, ואפיץ עותקים מתחת לדלתות, בלילה? שיידעו, שיידעו שאני לא איזה משתמט הומו-לסבי מהבועה התל אביבית! ובכלל, יש לי עכשיו הצגה בבאר שבע, שבוטלה עקב המצב. זאת אומרת שגם אני סובל מהטרור החמאסי. לא ככה, פיקוד?
טוב, זה לא הולך. חייבים להיות ספציפיים אתך, אה? לעבוד בתתי-סעיפים. אז מה אתה אומר על הרד הוט צ'ילי פפרס, פיקוד? מבחינת הגיטרה-באס-תופים זה עובד בשבילי. מזיז אותי טוב טוב. והם גם היו פה בארץ לא מזמן. סימן שהם מזדהים עם סבלותינו. לא ככה? לא, לא ככה. זה רועש מדי. תחשוב... תחשוב סוף שבוע רגוע. אבל מה הקוד? מה הקוד? כמו אחרי פיגוע, או סתם סוף שבוע רגיל? הרי לפעמים מתפלק להם איזה שיר כמעט רועש בשבת אחר הצהריים כזה. לא. זה צריך להיות איפשהו באמצע. בכל זאת, אנשים במקלטים. נו, תעזור לי, פיקודון. אתה מרשה לי לקרוא לך ככה, נכון? כבר נפתחנו.
רגע רגע... יש לי! נשים פינק פלויד. זה טוב לכל אירוע. צחוק ודמע, כרוכים יחד במעטפת השווה לכל נפש יהודי. שיט, לא טוב. בכלל לא טוב. רוג'ר ווטרס הוא אנטי ישראלי. טוב, מצד שני הוא הופיע פה. מצד שלישי, זה היה בנווה שלום. אני לא מניח שמדובר ביישוב לגיטימי מבחינתך, נכון פיקוד?
תשמע, אני לא רציתי עד לשלב הזה להגיע לאיזורי האיומים. אני יודע שאיסמעיל הנייה מספיק לך בהחלט, בטריטוריה הזאת. ובכל זאת... תבין, פיקודצ'יק. נראה לי שהעניין הזה, של פעילות גופנית, הוא טיפהל'ה ממכר. זאת אומרת, כשאני לא מקבל את המינון הקבוע שלי, פורצות תופעות מסויימות של קריז. ובמילים אחרות, פיקוד, אני נהיה מאוד - אבל מאוד - עצבני. והעצבים האלה יוצאים - בכינון ישיר - על ילדי ואשתי היקרים. ככה שעם כל הכבוד לטרור החמאסי, אין שום סיבה שהם יסבלו מהטרור הלהבי.
אין לך פתרונות, אה? רק להביא את לימור לבנת לאולפן, שתרגיע את האוכלוסיה. מצטער, פיקוד. נראה לי שאני דוחף למערכת דיסק של המי, ושימות העולם. הנה אני בא. הופה, הופה. יש עוד בעיה. הטילים מתקרבים למרכז.
אם אני אסתגר בחדר, בפול ווליום, עם My Generation, אני לא אוכל לשמוע את האזעקות. לאא... פיקוד יקר, אפילו החמאס לא יודעים איפה זה יוצא בדיוק, מודיעין...
אז זהו זה. אני אויב האומה, שם פס על המלחמה. הזהרתי אותך מראש. טאונסנד ודאלטרי, תנו לי בראש! רגע רגע, שנייה. הבן הקטן שלי נכנס לחדר. בא להראות לי ציור שהוא הכין לילדים בדרום. אמרו לו בגן שהם מסכנים ושצריך. יפה אבא? מקסים, חמוד שלי. עכשיו תן לאבא לעשות ספורט.
מנוול. אין לך אלוהים, אה, פיקודון? משחק אתי דרך הראש של הילדים? לזה כבר אין לי תשובה. ניצחת. ניצחת בענק. יאללה, נרוץ לצלילי "אפר ואבק".
