פעמיים כי רע: גורלן הטראגי של שליחות חב"ד
מירה שארף ורבקי הולצברג, שתי שליחות חב"ד להודו, נרצחו באותו תאריך בהפרש של ארבע שנים. גאולה נחמנסון, חברתן הטובה וראשונת השליחות להודו - עוד מבכה את לכתן, ומספרת על המסירות למקום שאי אפשר לגדל בו ילדים
שבוע חלף מאז נפילת הטיל על בניין מגורים בקריית מלאכי, שהביא למותם של שלושה בני אדם, בהם מירה שארף. בעלה, שמוליק, וילדיהם ששהו עימם בדירה, נפצעו גם הם. בני הזוג שימשו כשליחי בית חב"ד בניו דלהי, וחיו על הקו שבין הודו לישראל - ומירה הייתה חברתה הטובה של רבקי הולצברג, שנספתה בפיגוע הטרור במומביי. שתי שליחות בהודו, אמהות שהיו בהריון, מצאו את מותן באותו היום בדיוק, במרחק של ארבע שנים.
>> כניסה מהירה לפייסבוק שלנו - כאן! <<
גאולה נחמנסון מנסה לעכל. גם היא הייתה חברתן - של רבקי ושל מירה, בהיותה הראשונה להקים בית חב"ד בהודו. בני הזוג נחמן וגאולה חשים בימים אלה כי ספגו מכה שנייה, בדיוק ארבע שנים אחרי שאיבדו את בני הזוג הולצברג.
לא יוצא לנו מהראש
גם היום, שמונה שנים לאחר שעזבו את הודו, נחמנסון מסייע "בשלט רחוק" בתפעול הלוגיסטיקה המורכבת שבה נתקלים שליחי חב"ד במדינה. גאולה, מצדה, עורכת את אתר "חב"ד אינדיה" לטובת מטיילים ישראלים ויהודים מכל העולם.
בשבת האחרונה יזמה פרויקט הדלקת נרות חוצה יבשות: בהודו, בניו-יורק ובישראל. "לא היה לי המון זמן", היא מסבירה, "אבל בכל בתי חב"ד בהודו הקדישו את הדלקת הנרות בקבלת שבת, לזכרה של מירה. בניו-יורק יצאו בנות התיכון לחלוקת נרות שבת לעילוי נשמתה, וגם בישראל יצאו קבוצות כאלו, בעיקר בתל אביב. בשבת הנוכחית אנחנו מתכננים לחזור על כך, ואפילו להגדיל את מספר המשתתפות, כדי שכל הנשים שידליקו נרות - יזכירו את מירה בברכתן".
הקשר בין השתיים התקיים בעיקר דרך המחשב: "הקושי בהודו הוא עצום - זה לחיות באפס תנאים. אבל מירה תמיד ראתה רק את הטוב שבשהות שלה שם. היא סיפרה לי על הסיפוק שחשה בכל פעם שבחורה הדליקה נרות בבית חב"ד, כשמטיילים הניחו שם תפילין, או השתתפו בסעודת שבת עם עוד עשרות נוכחים.
"היא שמחה שלפחות בהודו, ישראלים מוכנים להתחבר לחוויה היהודית, מה שבארץ הם לא היו עושים לעולם. היא שמחה שהיא מסוגלת להעניק להם חוויות טובות שימשיכו איתן הלאה, גם לישראל", מספרת נחמנסון.
תנאים בלתי אנושיים
על תנאי המחייה שקידמו את שמוליק ומירה, כמו גם אותם עצמם בבואם לניו-דלהי, מספרת גאולה כי הם המבחן
האמיתי לדבקות במטרה: "זו אחת הערים הכי מצחינות בעולם - מתחמים שלמים של פחונים קטנים וצפופים, בלי שום תשתיות בסיסיות לאנשים מהעולם המערבי.
"20 מיליון אנשים גרים בלי תנאי תברואה בכלל, בתוך צואת אדם וצואת בעלי חיים. הסירחון מהמם. זה לא משהו שישראלי ממוצע מכיר בכלל. זיהום האוויר שם הוא מהגבוהים בעולם, עד כדי כך שאפשר לצאת נקיים ורחוצים מהבית - ולחזור מפוחמים ומסריחים רק מעצם השהייה בחוץ", אומרת גאולה.
איך מגדלים ילדים בתנאים כאלה?
"אי אפשר באמת לגדל שם ילדים. זה לא מקום שילד יכול לצאת בכלל החוצה, אפילו לא לזמן קצר. המבנים שם כל כך קטנים, שיותר משני ילדים אי אפשר פשוט לגדל שם. אני מדברת על 20 מטר מרובע בסך הכל. כשהבכור שלי נולד, אני זוכרת את עצמי לוקחת אותו במנשא 'למיין בזאר' לקנייה זריזה, או חוצה רחוב אחד לבית חב"ד ושם נשארים כל היום. כך היה גם עם הבן שני.
"אפילו שירותים סטנדרטים זה מותרות שאפשר רק לחלום עליהם, וזה המצב ברוב הערים בהודו. אמנם ניו-דלהי היא הכי גרועה, אבל גם האחרות לא הרבה יותר טובות. בפונה ובגואה, הממוקממות באזורים כפריים, יש באמת מרחב והמצב קצת יותר נסבל, אבל גם שם התנאים הם לא פשוטים, בטח לא למשפחה".
נחמנסון מוסיפה כי זו הסיבה שרק בחורים מתפעלים את בתי חב"ד בהודו באופן רציף. "שאר המשפחה חייבת פעם בחודש או לכל היותר פעם בשלושה חודשים, להתאוור במקום אחר. גם אצל אנשי השגרירות זה ככה. זה לא כמו בית חב"ד רגיל, שהמשפחה של השליח משתקעת שם וזהו. פה כולם על מטוסים".
משימה בלתי אפשרית כמעט
מה שהחל כיוזמה של נחמנסון כבחור צעיר ונלהב, שראה בחיפוש של צעירים אחר רוחניות בהודו הזדמנות פז למפגש עם הרוחניות מבית - הפך עם הזמן לרשת של 17 מוקדי פעילות חב"דית ערה ותוססת. אבל ההתמסרות הטוטאלית לחיים הקשים, גובה מהשליחים מחיר.
"בסופו של דבר, הם נקלעו למצב דומה לשלנו", מסביר נחמנסון את הסיבה לשהותם של בני הזוג שארף בארץ. "המשפחה גדלה, הילדים כבר לא יכלו להיות שם, לכן נשכרה הדירה בקריית מלאכי עבור מירה והילדים. שמוליק בשום פנים ואופן לא רצה לעזוב את התפקיד, לכן הוא חילק את זמנו בין בית חב"ד בהודו, בין תורמים בארצות הברית, ובין שהות בניו-דלהי. הוא חי על מטוסים. הוא ואחיו מנדי".
הדבקות בשליחות כל כך מאתגרת היא אופיינית?
"הם באמת אנשים לא רגילים. מירה היא לא חב"ד מהבית, היא מחסידות סדיגורה
שהתחברה לדרכה של חב"ד. שמוליק הוא למעשה הבחור שאני הבאתי לניו-דלהי כדי שיתפעל את המקום, בזמן שאשתי ואני היינו 'על המטוסים'. מהשנייה הראשונה הוא היה מסור בצורה לא רגילה.
"לא פלא שהדבר הראשון שהוא אמר אחרי הפציעה והאסון, זה שהוא חוזר לשם וממשיך את השליחות. רק מי שהיה שם, ומבין עד כמה זו משימה בלתי אפשרית כמעט, יודע להעריך את זה", אומר נחמנסון.
מה לדעתך המסר שחב"ד צריכה ללמוד מהאסון הזה, ארבע שנים בדיוק אחרי הראשון?
"אני מאמין בלב שלם שהמסר הוא מאוד פשוט - 'אהבת ישראל' בתוך חב"ד, ואחדות בין שני הפלגים שנוצרו בתוכה. כן משיחיסטים, לא משיחיסטים, למי אכפת? לאויבים שלנו, כמו שראינו, זה בטוח לא משנה - יהודים זה מספיק. כולנו ראינו שמה שמחפשים זה יהודים. להבחנות ולהתפלגויות אין משמעות עבור מי שרואה בנו מטרה.
"רק לאחרונה היה לי סיפור עם בית חב"ד חדש מה'פלג השני' שנפתח בהודו. הרבה לא אהבו את זה, לא הכניסו אותם לרשימות, התנהגו כאילו הם לא קיימים. לי הדבר הזה פשוט כואב, אז אם את שואלת מה הלקח מבחינתי - אנחנו צריכים לאחד שורות, ובתוכנו תחילה", אומר נחמנסון.
לפנייה לכתב/ת 
