"דייט בחשיכה": כך נראה עולם השידוכים החרדי
בלי מחמאות, בלי קשר רגשי - וללא דגש על המראה החיצוני: כך ממשיכים החרדים לשמר את מוסד המשפחה. וקצת לפני שתתחילו לרחם עלינו - אני רוצה להזכיר לכם שההורים שלנו מאושרים, אנחנו מאושרים והילדים שלנו אף הם יהיו מאושרים
על התזמון שבו באות תובנות חדשות לחיינו, אנחנו כנראה לא שולטים. באחד הימים התפללתי בבית הכנסת בעיר מגוריי, בני ברק.
כמו שאר המתפללים, גם אני - כבחור ישיבה חרדי - לבשתי חליפה וכובע. יחד איתי התפלל צעיר בן גילי, בחור אשכנזי ליטאי מובהק, עטור זקן מדובלל המכסה את פניו לסירוגין, הלומד באחת הישיבות הסמוכות.
>> כנסו לפייסבוק שלנו - ותתעדכנו בכל מה שמעניין בעולם היהודי <<
עם תום התפילה הוא יצא את בית הכנסת, כשחיוך בלתי מוסבר נסוך על פניו. בחורה חרדית בסוף שנות העשרה לחייה חיכתה לו ממש מחוץ לבית הכנסת. לפי הריחוק היחסי ביניהם, המבט הבורק בעיניים והחיוכים המבוישים של השניים, הבנתי מיד שמדובר בזוג מאורס.
המתנתי לשקיעת החמה ולתפילת ערבית, והבטתי בסקרנות בזוג המאושר שעמד כמה מטרים ממני. הנערה ששוחחה בהתעניינות עם בחיר ליבה, לבשה חצאית לא מחמיאה בעליל: "חצאית סמינרים", "אקורדיון", או איך שתבחרו לקרוא לגזרה המזעזעת. שערה נאסף בקוקו קצר שלא הגיע לעצם העורף, לפי דרישות הסמינר, הגרביונים היו עבים במיוחד - ואיפור אין. והכל למען מטרה אחת: לא למשוך תשומת לב. מעבר לכך, כל המראה של השניים שידר דבר אחד ברור: אנחנו לא מתעניינים במראה החיצוני שלנו.
מחמאות - אאוט. קסם אישי - אין
בעודי ממשיך לאבחן את השניים, תהיתי ביני לבין עצמי כיצד הצליחה החברה החרדית לשמור על מודל כזה של יופי.
שלוש פגישות וחתונה:
השידוכים במגזר החסידי
טלי פרקש
לפני הכל, ההורים עורכים "בירורים" - שואלים את השכנים, ובודקים אם יש בעיות משפחתיות. אחר כך נסגרים העניינים הכלכליים, ולבסוף הזוג נפגש שלוש פעמים
או ליתר דיוק, מודל שבו היופי איננה תכונה אקטיבית. לא מדובר בכיעור או במראה מרושל, כי אם חוסר שימת דגש על מראה החיצוני. איך הצליחו החרדים לשמור גם על יציבות כזו, בעוד החברה החילונית מתמודדת עם כל תסמין מבעיית המערביות המשתלטת על חיינו - החל מאנורקסיה, דרך בניית מודל יופי בלתי ניתן להשגה, וכלה בנערות השמות עצמן תחת סכין המנתח הפלסטי.
גם כשבאים לבחון את בחירת בני הזוג לחיים בחברה החרדית, לא נראה שהיופי תופס מקום חשוב בהתאמה בין השניים. ואם זה לא, אז מה בכל זאת בודקים באותם שלושה-ארבעה דייטים שמארגנת השדכנית השכונתית?
החופש מהעיסוק במראה חיצוני משאיר מקום נרחב לדבר על נושאים כבדי משקל כמו השקפת עולם, דרך חיים, ערכים, חינוך, צורת בית, משפחה, חברים, טיולים, שאיפות, חלומות ואפילו על היחסים העכורים בין הכלה והחמות.
דינם של משפטי הפתיחה, שווה לדין המחמאות - שניהם אאוט. אין רצון לפתח קשר רגשי בין הצדדים עד לרגע שבו החליטו להינשא. הקסם האישי, האישיות הכובשת, הכריזמה, חיוכים ורגישות - הם שם המשחק במהלך הדייטים. הפגישה עצמה חפה ממניירות, ומותירה את ההצגה לאמת הפנימית של הזוג. התוצאה די ברורה: אחוז הגירושין בציבור החרדי נמוך, והיופי ממשיך שלא לתפוס מקום חשוב בחיי החרדים גם בהמשך החיים, כאשר האישה מאבדת מיופייה הטבעי לאחר לידות רבות.
העיקר שאנחנו מאושרים
את מקום האהבה החיצונית תופסת האהבה הפנימית, אותה אהבה שאינה דועכת עם היופי במהלך השנים, אלא מתעצמת והולכת. וכמו שאמרו חז"ל במסכת אבות: "כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל הדבר, בטלה האהבה. ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם".
"דייט בחשכה" מעלה שוב את הדיון בשאלת חשיבות המראה במערכת יחסים. האם ייתכן לאהוב אדם מבלי לאהוב את המראה החיצוני שלו - או שמא האהבה הפיקטיבית שיוצר הדמיון בזמן החושך, דווקא מעצימה את חשיבות המראה החיצוני לאחר שנדלק האור. המבחן האמיתי צריך להיעשות על פני שבועות ודייטים רבים בחושך, בלי מגע פיזי בין הצדדים, בכדי להשאיר הכל בידי האופי והאישיות של בן או בת הזוג.
ומעניין שתובנה מהסוג הזה נכנסת לחיי דווקא בתקופה שבה אני תר אחר הצלע האבודה שלי - ב"שידוכים", כפי שזה מכונה ברחוב החרדי. גם אני, כבחור חרדי, רוצה להאמין שהחיבור הנפשי-רגשי שיהיה לי עם אשתי, יהיה חזק בהרבה מהחיבור הפיזי.
ברור לי שבין הקוטב החילוני לקוטב החרדי, עובר שביל זהב מאוזן של טיפוח המראה הטבעי - בלי אובססיות ודוגמניות-על. כשתחשבו על החושך והפרימיטיביות בציבור החרדי, וקצת לפני שתתחילו לרחם עלינו - אני רוצה להזכיר לכם שההורים שלנו מאושרים, אנחנו מאושרים והילדים שלנו אף הם יהיו מאושרים. ואם אושר הוא החלק החשוב בחיינו, ממש לא איכפת לי באיזו צורה אני חי אותו.
פורסם לראשונה 01/12/2012 18:21
לפנייה לכתב/ת 
אהבה שאינה תלויה בדבר
צילום: shutterstock
מומלצים
