תנו למות בשקט

טרגדיה בשישי בניר ישראל: ד"ר מרדכי שטלריד (66), מנהל המכון ההמטולוגי בבית החולים קפלן, המית בזריקה את בתו קרן (33), חולת סרטן סופני, והתאבד. מרדכי נחשב רופא מסור, מצוין ואיכפתי. למרדכי ולבתו כנראה לא הייתה חלופה. קרן ביקשה להפסיק לסבול. אביה רצה את שכל אב רוצה עבור בתו: שיהיה לה טוב, ואם הטוב אינו אפשרי עוד, אז שיהיה לה כמה שפחות רע.

המתת בתו ודאי הייתה המעשה הקשה בחייו, בהם טיפל בחולים סופניים והפך עולמות עבורם. לרופאים חמלה גדולה וכוחות נפש עצומים. אך כשהחולה הסופנית היא בתך, איזו נפש חזקה דיה? איני מכיר את מרדכי ובתו, אך מהנסיבות דומה שסבלה היה קשה מנשוא ושהמתתה הייתה מעשה חסד, בלי שום מניע נסתר. חוש המוסר שלי אינו מתקומם על המעשה, להיפך. אבל המחוקק הישראלי חשב אחרת.

קברם הטרי של ד"ר מרדכי שטלריד ובתו קרן (צילום: רועי עידן)

שלוש עבירות המתה קיימות בישראל היום, בסדר חומרה עולה: גרימת מוות ברשלנות (עד 3 שנות מאסר), הריגה (עד 20) ורצח (מאסר עולם חובה). המתת חסד, להבנתי את החוק היבש, היא רצח: גרימת מוות של אחר בכוונה תחילה. כוונה תחילה אין פירושה ההכרחי כוונה מרושעת. די אם אדם החליט להמית, התכונן להמתה, ופעל ללא התגרות מצד המומת. שלושת התנאים הללו מתקיימים בבירור בהמתת חסד. יש אפילו אדם שהורשע לפני שלוש שנים בדיוק בניסיון לרצח אמו - שלמה ראב מחיפה, שביקש להמית את אמו החולה, אך כשל, ונשפט לשנת מאסר.

לכבד את רצון החולה

ב-2005 נחקק בישראל חוק "החולה הנוטה למות". החוק מתיר שלא להאריך חיי חולה סופני שביקש זאת. האם החוק היה מסייע למרדכי, לו בחר לחיות לאחר המעשה הקשה שביצע? לא. סעיפים 19-20 מבהירים שהמתת חסד אקטיבית וסיוע להתאבדות אינם מקובלים גם כשנעשים מטעמי חסד וחמלה ולבקשת החולה הנוטה למות.

כיצד ייתכן שאדם בוגר אינו אוטונומי ביחס לחייו? האם לא הגיע הזמן, בעידן שבו בתי המשפט אוהבים לדבר על זכויות הפרט, לנכבד את בחירתו של אדם שבוחר למות? החשש הגדול הוא כמובן מהמתות שתיעשנה מטעמים רעים אך תוצגנה לשווא כהמתות חסד. את החשש ניתן לפתור באמצעות ועדה שתדון בבקשתו של אדם למות ותבחן בכובד ראש שאלה אחת ויחידה: האם זהו רצונו האמיתי והחופשי. אין סיבה שנחליט עבור אדם שגם אם סבלו רב, ערך החיים קדוש ועליון על כל היתר. מעבר לכך שאיזון זה אינו מתיישב עם חברה המכבדת את פרטיה, הרי שבמצבים רבים הוא ממילא אינו מסוגל להשיג את מטרתו להגן על חיים. הוא בסך הכל מבדיל בין חולה המסוגל - פיזית ומנטלית - להתאבד, לבין חולה שאין בכוחו לנהוג כאמור, כי הוא תשוש מהמחלה או מפחד מהכאב האחרון.

בקיץ 2011 טס עדי טלמור לשוויץ לאחר שאובחן כחולה סרטן ריאה סופני. הוא פנה לארגון המסייע לחולים סופניים למות ללא כאב, וכך היה. יש שיגידו שאין זו גבורה. לאלו השופטים אחר על שלא עמדו לו כוחותיו, אאחל שלעולם לא יעמדו הם ויקיריהם במבחן. מרחוק מאוד הבחירה בחיים נדמית נכונה וקדושה. מקרוב מאוד היא לעתים רוויית סבל וכאב של אהוב לבכם, כל הדרך אל מוות מייסר. כפי שנסיון התאבדות אינו עבירה בישראל, אף שהוא משדר חוסר כבוד לחיים, כך גם סיוע לאדם למות אינו פסול ואינו פוגע בערך החיים. הוא פשוט מעדיף ערך חשוב אחר, כבוד האדם והאוטונומיה שלו בחייו. הגיע הזמן לחוק שיכבד גם בחירות קשות ונוראיות כאלו. תנו למי שרוצה - למות.

ד"ר אסף הרדוף, מומחה למשפט פלילי

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il