"כלבת ים": מתוך ספרו של שי אספריל
"בבוקר קבר אותה וכעת שכב באפלת חדרו הדומם אשר התרגל לספוג את נשימותיה הליליות, את ריח השינה שלה, את מלמולי החלום הבלתי ברורים. נקודת אש בהקה בחשכה ועשן הסיגריה נטע בו תחושת נמנום". סיפור מאת שי אספריל
כלבת ים
בבוקר קבר אותה וכעת שכב באפלת חדרו הדומם אשר התרגל לספוג את נשימותיה הליליות, את ריח השינה שלה, את מלמולי החלום הבלתי ברורים. נקודת אש בהקה בחשכה ועשן הסיגריה נטע בו תחושת נמנום.
מחר יקום בבוקר ולא ייצאו יחד לטיול המוכר. שגרת יומו, שנשענה על שגרת יומה, מתה איתה.
הם חיו יחד שש שנים, כמעט שנה מהיום שבו מתה אשתו. לאחר ששקע בדכדוך הנורא של האבל החליט, בעצת מכר שפגש ברחוב, לאמץ כלב.
הוא זוכר את הבוקר שבו הלך לצער בעלי חיים. הוא קם בשעה חמש והתקלח והתגלח וסירק את מה שנותר. על האוטובוס עלה כבר בחמש וחצי והמתין מחוץ לשער בסמטה המשתפלת מרחוב הרצל. משאית זבל עברה ומילאה את אפו בצחנת מיץ בשר רקוב. הוא נכנס אל מנהרה של ריח כלבים מתגרדים ושתן חתולים. באחד הכוכים, בכלוב האחרון, החשוך, בהקו שתי עיניים שנעצו בו מבט. הן התקרבו אליו בעדינות, בהליכה אצילית, חתולית דווקא.
הגינונים המלכותיים שלה ריחפו מעל הכלוב המסריח שהוקף בסורגים ונביחות ופרעושים.
כשהגיעה אליו, הושיטה לו כף יד עדינה מבעד לחרך.
"נעים מאוד גם לי", אמר לה.
"אתה רוצה לצאת איתה לטיול?" שאלה הבחורה הגבוהה שעובדת שם, בקולה העמום משינה וסיגריות.
"כן, אם אפשר", אמר.
"קראנו לה בקי. הביאו אותה מהמשטרה", אמרה הבחורה.
"שלום בקי", אמר כשלקח את הרצועה. הוא התכופף וליטף את הפרווה הלבנה, את האזניים הרכות.
"בת כמה היא?" שאל.
"אנחנו חושבים שהיא בערך בת ארבע".
"אה, צעירה יחסית. ואיזה סוג היא, כלומר, גזע?"
"היא גולדנית מעורבת במשהו".
"אה, גולדנית. הבנתי. ומאיפה היא באה, אם מותר לשאול?"
"זה סיפור מזעזע", אמרה הבחורה והציתה סיגריה.
הוא הביט בה, ממתין שתשאף את הניקוטין והכימיקלים מלוא הריאות.
"הבעלים שלה היתה אשה ערירית מיד אליהו. היא נפטרה, ואף אחד לא ידע מזה. השכנים התחילו להתלונן על ריח, ואז באו ופרצו לבית, ומצאו את בקי שוכבת עליה ומלקקת אותה".
"מה את אומרת", הוא לא האמין לסיפור ושלף סיגריית טיים.
"כן", אמרה הבחורה, שהבינה לפתע שגם האיש העומד מולה הוא אדם זקן.
"בכל מקרה, זאת כלבה מאד נאמנה והגולדנים הם כלבים חכמים".
והיא היתה נאמנה וחכמה. כשהיה חולה – זה קרה לעתים קרובות – שוכב קודח במיטה לבדו, מבלי שאיש יבוא לבקר אותו. לוקח את הכדורים ששמר לעתות חירום, הייתה זו בקי שנצמדה אליו חזק חזק, לא פוחדת להידבק באחת המחלות שלו, החדשה או זו שבודדה אותו מחברת בני אנוש.
ובין מחלה למחלה, כשהסתובב איתה ברחובות, נזכר איך זה לשוחח עם אנשים מבלי להרגיש נדחף ובלתי רצוי. לפתע בחורות צעירות החלו להתקרב אליו, לחייך, להחליף כמה מלים. לפתע גברים בגיל העמידה החלו להתעניין במה יש לו לומר. בת כמה היא, מה היא אוכלת ואיפה הוא מספר אותה.
היא זו שבעזרתה פרץ את הבידוד שבו היה שרוי מאז הפיגוע ההוא בשוק הכרמל.
גם באותו היום אמור היה הוא ללכת לקניות, אבל כיוון ששתה קצת בערב הקודם מול הטלויזיה הרגיש קצת מנומנם. דליה סיימה לנקות את הבית, ועשתה שיחת טלפון לבת שגרה היום באוסטרליה עם הבעל הג'ינג'י שקורא לכולם "מייט", ועם איזו ילדה שמנמנה שהראש שלה תקוע כל היום במשחקי מחשב.
לאחר מכן שאלה אם הוא לא מתכוון ללכת, והוא מלמל שהוא קצת עייף. הוא יכול היה להבחין בכעסה הכבוש, שלמד לזהות במרוצת השנים. גרירות הרגליים והגניחות הסמויות שליוו אותה בפעמים הנדירות בהן התווכחו, צצו גם אז. כשלקחה את הסל, אמרה לו שלום חטוף, מבלי להישיר מבט, והוא לא ענה.
המחשבה על הגוף הקרוע, השסוע, המפורק, על רסיסי העגבניות שהתערבבו עם דמה, רודף אותו עד היום. ההתכווצות הזו באזור הסרעפת שזעזעה אותו בכל לילה, הייאוש החוזר בכל בוקר והזעם על חוסר הצדק שהעניק לה מוות כל כך אכזרי, לא הרפו ממנו. חודשים ארוכים לא דיבר עם איש. ישב בביתו הישן, המרווח, המלא בריח וויסקי זול ושאריות טונה וביצים ועגבניות שנהג לאכול עם לחם מחיטה מלאה. הוא כמעט ולא התקלח ויצא מהבית רק לשוק המקולל או לקנות סיגריות, מלווה בצילו השפוף ובזיכרון דבריו של האיש הנורא מאבו כביר, שם זיהה את שאריות הגופה, שאמר לו: "אדון כהן, תיקח אויר כי זה לא יהיה קל".
זו היתה התקופה שבה התחילו אנשים להביט בדמותו הנרקבת, בהליכתו הנכאה. זו העת שבה אנשים החלו לעצור את נשימתם כשישב באוטובוס שנסע אל השוק. פעם הבחין בילדה מסמנת לחברתה כי הוא מסריח.
ללוויה בנחלת יצחק הגיעו מעט אנשים. כמה חברות של אשתו, בן דוד רחוק שלו ששמע על מה שקרה וארגן עבורו את הלוויה ועוד שני שכנים. גם בתו הגיעה מסידני (או מלבורן או קנברה), אבל ללא בעלה.
הרב שמצאו במקום הלך לחפש אנשים למניין.
"תהיה חזק. היא היתה רוצה שתהיה חזק", אמרו לו החברות והוא הנהן אל מול הארון שירד אל הבור, ארון אשר בתוכו נאספו פיסות הגוף של האשה שאהב.
כשנגמר הכל, צעד לבדו. הבת הצטרפה אליו והודיעה שתצטרך לחזור עוד באותו הלילה. היא הדיפה ריח חריף של בושם ושאלה האם הוא רוצה שהיא תעזור לו להיכנס למקום טוב, שלא יהיה לבד. היא שמעה שבתל אביב יש בתים לאנשים מבוגרים שהם טובים יותר מבתי מלון. "ואל תדאג. ג'יימס ישלם על הכל", הבהירה.
הוא התעלם ממנה, וסינן, כמו לעצמו, "בבית זקנים היא רוצה לשים אותי".
היא אמרה משהו והוא התפרץ: "אולי פשוט תיקחי רובה ותשימי לי כדור בראש? אנחנו כבר בבית קברות. לא צריך עוד הלוויה. לא צריך שתטוסי עוד פעם לפה".
היא נאנחה והמשיכה לצעוד לצד האיש הזקן. נעלי העקב השחורות שלה נקשו על הארץ. הם עלו על מונית ונסעו בדממה אל הדירה, שם ישבו מבלי לדבר, מקבלים מדי פעם אורח שבא לשבת איתם.
בשעה שש או שבע כבר נותרו שניהם לבדם, ושעה לאחר מכן קמה הבת ונישקה אותו על הלחי.
"סעי בשלום חמודה", אמר בקול רועד כשהתקרבה אל הדלת.
בימים הבאים המשיך לשבת על הכיסא וחשב על דרכים להתאבד. מדי פעם הגיעה אחת מחברותיה של דליה, אלה ששיחקה איתן במועדון הברידג'. הוא נהג לברך אותן לשלום בכניסה, ולשלום ביציאה, ומדי פעם הנהן כשאמרו משהו על מעלותיה של אשתו המתה.
מאז תום השבעה, לא דפק איש בדלת, חוץ מהאיש הכרסתן ההוא שאמר שהוא מתווך והוא מעוניין למכור לו את הדירה.
"זה מיקום טוב מאוד והאמריקאים והצרפתים מחפשים דירות", אמר המתווך בקולו הצרוד. "אני יכול להשיג לך מיליון וחצי בשקט".
משהו בו נעור לרגע, והוא החליט שייקח כל סכום שיתנו לו, יעלה על מטוס, ואחרי שיבזבז את כל הכסף, יקפוץ מאיזה גג בשנחאי.
אבל לאחר שהמתווך הסתובב בדירה הוא רק אמר: "אני אחזור לפה", ולא חזר.
כעת כבר לא ינוח ראשה החמים של הכלבה על ברכו כשהוא צופה בחדשות. נשימותיה הכבדות לא ילוו אותו בלילה, וכשירצה לחוש חום של גוף חי, יצטרך ללטף את החתול השחור שמתנמנם על המעקה למטה או ללכת ולשחות בנהר האנשים והסלים והעגלות של הכרמל, שאליו חזר מדי פעם על מנת לנסות ולהתחקות אחרי השעה האחרונה בחייה של אשתו. ממי קנתה ועם מי דיברה. אולי עגבניות מהרוכל הזה שמביט באחוריה של צעירה וצועק: "מותק, איזה יפה את", ואולי זיתים מהאשה הזו שמזכירה במשהו מישהי שעבדה איתו במחלקת ההנדסה בעיריה, ואולי ונקניקים מהאיש עם הכובע, זה אשר מבע עיניו מלמד על כך שהכיר אנשים שמתו.
בחודשי האבל הנוראיים, חודשים שבהם עצמותיו נקשו מקור ובדידות, חזר לעשן. בהתחלה כמה סיגריות ביום, אבל לאחר מכן כבר השתעבד לצורך הנורא לסתום את הריקנות בעשן וברעלים.
ואז, כשלקח את בקי מצער בעלי חיים, אל מול הבחורה הגבוהה שהחתימה אותו על טפסים, החליט שהוא מפסיק עם הדרעק הזה.
כשירדו מהמונית ההיא, נכנסו אל הדירה הקטנה, והוא אמר: "זה הבית החדש שלך בקי".
היא נבחה בשמחה.
הוא לקח קערה שפעם, לפני אלמנותו, שימשה ככלי לסלט, ומילא בה חלב. הוא הביט בה מלקקת בתאוותנות כל טיפה, ואז אמר: "בואי נלך לאיש לקנות אוכל".
הם הלכו אל החנות ההיא ברחוב פרישמן, שם ישב בחור צעיר שהביט בכלבה ואמר: "איזו יפהפיה". והוא, שפניו נמלאו באור, אמר: "כן, יפה וחכמה". והבחור הצעיר, שהזכיר את זה מהטלוויזיה, אמר: "הם טובים עם ילדים, נכדים", והוא, משהו בו נעגם, אמר: "כן".
כשיצאו משם, לאחר שקיבל הנחיות מה מותר לה לאכול ושילם עבור המזון "מהסוג הטוב ביותר", שיגיע אליו במשלוח כעבור כמה שעות, הלכו לטייל בשדרות בן גוריון. היא היתה נהדרת. הלכה לצידו, כשכשה בזנב כשראתה כלב או בחורה צעירה שרצתה ללטף.
אבל זה היה מזמן. כבר חודשים ארוכים שתחת עיניה החומות הסתתר משהו לא טוב. היא כבר לא כשכשה בזנב וחדלה להסתובב סביב עצמה בשמחה כשלקח את הרצועה והכריז: יוצאים לטיול!" רק נלוותה אליו בראש מורכן וזנב שמוט. הליכתה נעשתה איטית יותר. כבר לא שמחה לפגוש כלבים או לראות ציפור הנורית במפתיע מעלוותו של עץ. היא לא רצה אל המים כשהגיעו אל חוף הכלבים, והתיאבון שלה נפגע.
"זה סרטן", אמר לו הווטרינר השרירי שנעל תמיד נעליים אדומות. "סרטן מתקדם".
לשונו התייבשה בפיו.
"מה אפשר לעשות?" שאל בקול רטוב.
דוקטור תומפסון השפיל את ראשו.
"דוקטור, מה אפשר לעשות?"
הווטרינר הביט בו ואמר: "לא הרבה".
"אני מוכן לשלם את מה שיש לי. יש לי פנסיה של העירייה", הוא צעק, "היא החיים שלי".
הווטרינר גירד בראשו המקריח. חשב לרגע, ואז לחש: "תראה מר כהן, אני ממש מצטער, אבל כבר אין לי מה לעשות. היא מאוד מבוגרת. אני רק יכול להציע לך להרדים אותה. לפחות שלא תסבול".
הוא יצא מן המרפאה ואמר לה: "בואי נלך למישהו אחר". לקח אותה הביתה.
באותו הערב שאל את בעלי הכלבים על ווטרינרים מומלצים ("לא חשוב בכלל הכסף", אמר). למחרת לקח אותה לגורדון, לצעירה עם החישוקים באף. היא הציצה בתוצאות הביופסיה שביצע בעצת דוקטור תומפסון ושלחה אותם בפנים מושפלים לווטרינר הקוסם מיפו ("הוא עשה בחיים שלו דברים מדהימים", אמרה). אולם גם הקוסם, בידיו השעירות, הנשיות, שליטפו את הכלבה בעדינות, לא יכול היה להושיע ורק אמר במבטאו הערבי: "היא סובלת".
כשחזרו לדירה, התיישב בספה הישנה שעליה ישב כשיצאה אשתו מן הבית בפעם האחרונה. הוא הביט בבקי המותשת ואמר לה: "בואי". היא התקרבה בשקט והניחה את ראשה על אחת מברכיו. גם היא ידעה שזהו הסוף. גוש לח נתקע לו בגרון והוא חיבק אותה. הוא חש את הבל נשימותיה, וידע כי כואב לה.
***
"לא היתה לך ברירה", אמר לו דוקטור תומפסון כשהביט בו בעודו אוחז את ידה של בקי השוקעת בבוקר הנורא ההוא, בוקר שחתם לילה של התפרכסויות על כרית ספוגה מלח. עיניה, שהביטו בו בעת הזריקה, נעצמו אט אט.
הווטרינר, שכבר הניח את המזרק, עזר לו להרים אותה בשארית כוחותיו.
"אתה בטוח? אנחנו יכולים לסדר את הכל", שאל.
הוא הניד בראשו לשלילה ואמר: "אני אעשה את זה".
רק כעת הבין כמה רזתה בחודשים האחרונים.
"אל הים. חוף מציצים", אמר לנהג המונית שהגיע בהזמנת דוקטור תומפסון. הנהג עזר לו להיכנס עם הגופה והציע לו סיגריה.
ינק מספר פעמים מן הסיגריה והשליך אותה מן החלון.
החל לרדת גשם.
"תיקח אותי עד למטה, ליד חוף הדתיים. אני אשלם לך אקסטרה", אמר לנהג, אשר מבעד למראה ניתן היה להבחין כי הוא בולע את הרוק.
הוא ירד בחוף הכלבים, היכן שאהבה לרוץ במעגלים בין הסככות והאנשים והכלבים המתריירים, ולשחות איתו בסגנונה המוזר שהזכיר שחיה של כלב ים.
החוף היה שומם, ובדיוק הבריק ברק. הנהג הציע לו עזרה, אך הוא סירב.
בהליכה מצולקת פסע אל החוף ונצמד אל קיר הבטון כשהיא עדיין בזרועותיו. הגלים התקרבו אליו, והוא הביט בה ומירר בבכי.
איש עם חליפת ספורט סגולה עבר וצעק לעברו: "אתה בסדר אדוני?" והוא סימן לו בידו שיעזוב אותו.
בשתי ידיו כרה בור בעומק של מטר וחצי, אשר נתמלא במהירות במי הגשמים שניתכו על העיר ועל הים. הוא התיישב והביט בבור ואז בה וליטף את גופה ספוג המים, המת.
הגשם פסק, והוא הרים וחיבק אותה ואמר: "זהו זה".
לאחר מכן הניח אותה בבור. הוא שלף מארנקו את התמונה המשותפת שלו ושל אשתו, זו אשר נהג להביט בה ללא הפסק בתקופת האבל, וטמן בכיס מעילו. הוא פשט אותו והניחו על הגופה.
"תודה אהובה. את עזרת לי הרבה מאוד", לחש.
לאחר שכיסה את הגופה במעיל כיסה אותו בחול הרטוב, וישב שם עוד שעה ארוכה. ריח נקי של אחרי הגשם מילא את החלל. הוא הביט בים ושאל מה יהיה עליו כעת. אולי זה היום לסיים את הכל. הוא התקרב אל הגלים המתמוססים בחול, אך נמלך בדעתו.
היה לו קר והוא עלה בחזרה אל רחוב הירקון ועצר מונית.
הסיפור לקוח מתוך הקובץ "עוד מעט החורף מתחיל", מאת שי אספריל, שראה אור לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. הסיפור מוקדש לתמר מוכנדורף.
לפנייה לכתב/ת 
