מכתב מאמא חרדית: לבתי שלא ידעתי לאהוב
נקברתי עמוק בתוך הרצון להתרחק ממך. הייתי ילדה ולא ידעתי איך להיות אמא, אבל רציתי לרצות את אמא ואת השוויגער והשכנה. היום אני הרבה יותר סקפטית לגבי האמהוּת המיידית של בנות העשרה. היום אני יודעת שלא ארצה זאת עבורך
אף אחד לא לימד אותי מה להרגיש כלפייך. איש לא הסביר לי דבר כאשר לקחתי אותך הביתה, עטופה בשמיכת קטיפה ורודה. אף אחד לא הבין את ליבי בן העשרים, עת חזרתי איתך כאובה ועייפה.
<<מחפשים עוד דברים מעניינים על יהדות? כנסו לפייסבוק שלנו >>
היום ממבט לאחור, חווית הזנחה מהסוג הרגשי והלא מורגש לסביבה. היית מטופחת, נקייה וריחנית, לבושה בגדי קטיפה יפיפיים, שמנמנה ובריאה. אך לבי לא היה שם, איתך.
לא הרגשתי אלייך כלום. ואם הרגשתי - היה זה רגש חזק של הסתייגות בלתי נשלטת. רציתי לברוח, ולא היה לי לאן. רציתי לאטום את אוזניי בשביל לא לשמוע אותך בוכה, לכסות את עיניי בשביל לא לראות אותך עצובה.
מצד שני, לא נתתי לאיש אפשרות להתקרב אלייך ואליי. לא סמכתי על אף בן אנוש שיוכל לשמור ולהשגיח עלייך כמו שאני רציתי. שנאתי ואהבתי, רציתי וסלדתי, התרחקתי והתקרבתי.
וכך עם כל יום שעבר, וכל חודש שהתמלא לאטו, נקברתי עמוק בתוך רחמיי העצמיים, בתוך הרצון להתרחק ממך, מתוך הפחד לאבד שליטה. לא יצאתי מהבית - לא לעבודה, וגם לא לטיול שמש בגינה. פחדתי שתבכי ואז לא אדע מה לעשות, פחדתי שתהיי רעבה ואז איך אספיק להגיע למקום שקט וצנוע להניק? אז נשארתי בבית, ילדה מבוהלת בת עשרים, איתך, ילדה קטנה ואהובה שלי.
סיפרו לי שילדים זה שמחה
היום את בת 7, ועודני מנסה לתקן את יחסיי איתך. את האהבה הטבעית שלא נתתי מספיק, את
האינסטינקט האימהי שנעלם. כיום זכיתי, ואת מביטה בי בהערצה. רוצה לשמוע את מילות החיבה שלי אלייך מדי שעה, זקוקה לאישור התמידי שלי שאת אהובה ונצרכת. אני יודעת שקרוב היום שבו פחות תזדקקי לי, ואני אמצא את עצמי דומעת אחרי לכתך, בדיוק כמו היום. בדיוק כמו כל בוקר שבו את עוזבת עם הילקוט על גבך - וכמו כל ערב עת אני מביטה בך ישנה, ומנשקת את לחייך לאחר יום עבודה.
היום, לאחר עבודה קשה, את בוטחת בי, ואני בטוחה באהבתי אלייך. כנגד כל הסיכויים שברתי, עם הרבה יזע, את חומות הדיכאון הלא מטופל, את האדישות והדחייה - והצלחתי לגעת בך, לחבק, לנשק, ולהרגיש את הרגש הבלתי נשלט, את הרגש השמיימי הזה של אהבת אם. במרחק הזמן אני יודעת שהתגברתי, אך השאלות הקשות לא מניחות לי.
יש משהו ברצון המהיר והמיידי ללדת; ברצון לרצות את אמא, את השוויגער ואת השכונה הבוהה בבטנך - מחכה לאותות החיים שיינצו בה; בצורך הקיומי "החרדי" הזה לקיום מצוות פרו-ורבו מיד בשנה הראשונה של הנישואים, לראות שהכל בסדר; לעמוד בקריטריונים החברתיים המוצקים.
תמיד עטפו לי את מצוות הילודה בעטיפה נוצצת וורדרדה. סיפרו לי שילדים זה שמחה, ושאני כלי המחזיק שפע וברכה. אך אף אחד לא בדק האם אני מוכנה לקראת אותו השפע, או בשלה מספיק לדופק הקטן והחמים שהניחו על גופי ועל חיי. האם גם הבשלות והמוכנות מגיעות עם הלידה? ואינני מתכוונת למוכנות פיזית של נשימות, או בחירת מכשירי הנקה.
אמהות חדורות פטריוטיות
כן, אני יודעת - כנגד כל אמא כמוני יש אולי אימהות מחויכות, צעירות בנות 19 אשר מלאות אושר אימהי עמוק. אך אני מאמינה בתוך תוכי כי כמוני יש עוד... מי יודע כמה. ואת זעקתן האילמת אני זועקת. לא תמיד זה הגיל - לעיתים זה האופי, חוסר הבשלות, אי הבנת מהות האימהות, חוסר הכנה, וחוסר תמיכה נפשית ועזרה בשלבים הקריטיים.
אין לי מושג מדוע הסביבה לצדי לא שמה לב להתנהגותי השונה, להתחפרות ולחוסר האהבה המוחלט שלא ניסיתי אף להסתיר. אולי חשבו כי זה עניין זמני, ואולי חשבו שהעייפות הכריעה אותי. אולי תלו את זה בשינויים ההורמונליים.
היום אני הרבה יותר סקפטית לגבי האמהוּת המיידית של בנות העשרה, אשר נלקחות הישר מהחופה – לתפקיד החשוב של חייהן. היום אני יודעת שלא ארצה זאת לבתי.
בקרב הנשים החרדיות, האימהות היא פטריוטיזם של חלוציות נמרצת וגאה, שאיננה מביישת לוחם צעיר וחדור קרב: שיח נשים בגינה ובחדר המדרגות תמיד ייסוב סביב האנשים הזעירים הללו שהבאנו לעולם. האם האמהות היא דבר נרכש, או שמא מולד? כל אישה יכולה להיות אמא, אך לא כל אחת תוכל לשאת בתואר הורה.
כאשר שאלתי את חברותיי כיצד הן מרגישות עם ההורות המוקדמת שלהן, קיבלתי תשובות צפויות: "לא אכפת לי עשר במכה", "זה האושר של החיים שלי", ו"בא לי עוד אחד עכשיו". לעתים אף הסתתרה כנות מאחורי האמירות האלו, אך אני מאמינה שרבות מחברותיי חיות בהכחשה, ומנסות בכל כוחן לכסות על הקושי, באצטלה של קדושה וברכה.
קשה לי להזדהות איתן, ואני בטוחה שלא רק לי. אני מוצאת את עצמי בתפקיד מעניין ב"משטרת האימהות": יש בי ביקורת אינסטינקטיבית מול אישה המהלכת עם שישה זאטוטים ובקושי מסוגלת להשגיח עליהם, כאשר הגדול בן ה-6 רץ קדימה, ובן השנתיים מדדה מאחור. מדי פעם אני דולה את העצב בעיניה, את חוסר האונים.
למנוע דמעה של ילד אבוד
אני מוצאת את עצמי בוהה במשפחה הנשרכת לירושלים עם חמישה ילדים, כשהאמא שולטת במזוודה, בתינוק ובמוצץ שנפל במסדרון. אני עולה אל חציו השני והנפרד של קו ותוהה ביני לבין עצמי, מתי הגברת הזו עושה משהו בשביל עצמה? ומאיזה גיל היא במשרה מלאה ותובענית שכזו?
הלוואי ויכולתי להביא את בשורת ה"מוכנות להורות" הישר אל מדריכות הכלות, עוד לפני המפגש האינטימי הזוגי הראשון. הלוואי שיכולתי לתת אבחון מקדים לכל צעירה הניגשת ללימודי הלכות הנישואים, ולראות את בשלותה עוד טרם יתפתחו חיים ברחמה.
לו רק יכולתי לפנות אל הרבנים ולבקש שיקלו ויתנו פתח לבניית קשר זוגי יציב בטרם כניסה להורות. ללמד כל בחורה מאורסת כי ילד הוא לא רק "מצווה" שמקבלים עליה שכר, וצריכים לבצע במוכניות. "ילד" אמור להגיע בתוך ים של אהבה, רצון, והבנת כל הכרוך בכך. לו רק יכולתי למנוע דמעה של ילד קטן ואבוד, שאמא שלו - ילדה בפני עצמה - לא בוגרת מספיק כדי לתת לו אהבה.
לפנייה לכתב/ת 
