וואן דיירקשן בהופעה: כריזמה של כוכבים אמיתיים
נטולי אפקטים גרנדיוזיים, סחפו חברי ההרכב הבריטי "וואן דיירקשן" את קהל המעריצים בניו יורק באמצעות הפעלות, שירה בציבור ושאלות מהטוויטר. נמרוד דביר נשלח על ידי "ראש1" והגיע סקפטי - אבל לא נשארה לו ברירה אלא לקפצץ בצרחות
אני מודה שבאתי חמוש בציניות להופעה של "וואן דיירקשן", שנערכה ביום שני האחרון באצטדיון המדיסון סקוור גארדן בניו יורק. נכון, מדובר בחמישה בחורים חמודים למדי עם מבטא בריטי/ אירי מתגלגל ועור פנים די מושלם, אבל מפה ועד לפצצת האטום המוזיקלית שראיתי הדרך ארוכה.
חמישיית הבנים - נייל, ליאם, הארי, לואי וזאין - טיפסו לפסגה והצליחו לבצע את אחת המשימות הקשות בעולם המוזיקה: כיבוש אמריקה על ידי מישהו מאירופה. במקום בו רבים אחרים נכשלו, חברי "וואן דיירקשן" חצו את האוקיינוס
והצליחו להשחיל שני אלבומים בטווח של שנה לצמרת מצעד המכירות האמריקני. אלבומם האחרון, Take Me Home, הצליח בשבועיים הראשונים ליציאתו לחנויות בארה"ב למכור כחצי מיליון עותקים - אחת הפתיחות החזקות של השנה האחרונה.
ההופעה החגיגית בניו יורק נועדה לסמן את כיבוש היבשת על ידי חברי "וואן דיירקשן" ולחגוג את ההצלחה האמריקאית שלהם. וכיאה לאמריקה, זה נעשה בגדול: לא פחות מ-20,000 בני ובעיקר בנות מזל, נדחסו לאולם הענק כשבחוץ עוד כמה עשרות מאוכזבים שנותרו בחוץ והתחננו לכרטיסים. מדובר, על פי דיווחים, באחת מההופעות הגדולות שערכה הלהקה אי פעם, עובדה שהבנים לא הפסיקו להזכיר על הבמה. "המקום הזה ענק!", צעק הארי מדי כמה שירים (וזכה לצרחות בחזרה). "להופיע מול כל כך הרבה אנשים זה חלום שלי שמתגשם", הרהר אחריו לואי וזכה גם הוא למטר צרחות בדציבלים לא הגיוניים.
אני חייב להודות, האווירה הזו ממכרת. הספקנות שאיתה באתי מהבית הושלכה הצידה בערך חמש דקות לתוך תחילת המופע. המעריצות המשולהבות מכל הצדדים הצליחו לסחוף אותי פנימה ואחרי עשר דקות כבר מצאתי את עצמי קופץ וצורח יחד איתן. צריך לשבח את חמישיית "וואן דיירקשן" על העבודה המופלאה שהם עשו לאורך תשעים ומשהו הדקות הדחוסות. החמישיייה לא הפסיקה לשלהב שוב ושוב את הקהל תוך הפגנת נוכחות בימתית וכריזמה מעוררי התפלאות.
בניגוד לז'אנר הפופ, המתאפיין בדרך כלל בבמות מתוחכמות ובכוריאוגרפיה מושקעת, כאן הבמה היתה עירומה ופשוטה יחסית. עיקר ההשקעה התבטאה במסלול ארוך שיצא מהבמה לתוך הקהל וכן בשתי פלטפורמות מוגבהות בצדי הבמה, עליהן קפצו הבנים. בנוסף, שלושה מסכי וידיאו גדולים מאחורי המופיעים שימשו כרקע מתחלף לשירים. עיקר העבודה, לפיכך, הוטלה על כתפי הבנים והם ביצעו אותה בצורה מרשימה.
הם פתחו בקפיצות עם Up All Night ועברו במהירות לביצועים מסעירים של Na Na Na ו-Stand Up. כדי לתרום לאווירה הסוחפת, מילות השירים הוקרנו על המסכים מאחורה, והקלו על כולם לשיר יחד עם הבנים. בנוסף, הארי ושות' עודדו את הקהל להצטרף אליהם, מה שגרם לכל המדיסון סקוור גארדן להרגיש יותר כמו ערב שירה בציבור אינטימי מאשר חלל עצום עם 20 אלף איש.
אחרי ביצוע שקט יחסית ל-I Wish, הלהקה יצאה קצת מהשבלונה וביצעה, לראשונה במהלך הערב, שיר לא שלהם: Teenage Dirtbag של להקת הרוק Wheatus. זו היתה היציאה הראשונה, והיחידה למעשה, של הלהקה מתבנית הפופ הסכריני לעבר מחוזות אפלים יותר, תוך שהם צועקים שורות על בחורים שמביאים אקדחים לביה"ס (ואף אומרים מפורשות את המילה Dick, לצחקוק הקהל).
אך אל דאגה - מיד לאחר מכן הם חזרו לשגרה עם Gotta Be You שלווה בהקרנת תמונות מתחלפות של מעריצי הלהקה מכל העולם שרים יחד איתם (טריק שחזר על עצמו במהלך הערב). ב-More Than This נחשף עוד
גימיק: תמרות אש שיצאו מאחורי הבמה ליצירת אפקט מרשים.
בתורות, ירדו כל חברי הלהקה ללחוץ ידיים, להתחבק ואפילו להצטלם עם הקהל (הכי הרבה התרגשות עוררו, כך נראה, הארי וליאם). בנוסף, כל הזמן היה דיאלוג עם הקהל, למשל כשחברי הלהקה ארגנו תחרות איזה אגף באולם צורח הכי חזק (עור התוף שלי עדיין מתאושש מהטראומה).
בשיא הערב, הלהקה עצרה את ההופעה והתפנתה לענות על שאלות שהקהל שלח בלייב דרך הטוויטר. מספר שאלות הוגרלו והוקרנו על המסך והמעריצות ששאלו את השאלות וזכו להתייחסות ישירה מהבנים כמעט התעלפו במקומן. למשל, הבנים התפנו לסוגיה מה היו עושים לו הותקפו על ידי תרנגול ברחוב, או הדגימו כיצד נראה, בעיניהם, נהג מונית ניו יורקי טיפוסי. שאלה שלא הועלתה ולפיכך לא זכתה להתייחסות במהלך הערב היא מה קורה בין הארי לבין חברתו החדשה, טיילר סוויפט. שאלה נוספת שלא הוסברה היא למה בזמן ששאר הבנים לבשו לבן, רק זאין הקפיד על חולצה שחורה.
אחרי כמה ביצועים רומנטיים ומרגשים לשירים כמו Everything About You, Moments ו-I Want, הבנים שוב הפסיקו את המוזיקה ופצחו בסשן של שקרים, או אולי מוטב שנקרא לזה הגזמות: "זה הלילה הכי טוב בחיים שלנו", צעק לואי. "זה לילה שלא נשכח כל החיים", מלמל נייל. "אתם הקהל הכי טוב שאי פעם היה לנו" המשיך ליאם. ובהמשך הושלך השקר הגדול מכולם (ואולם בעצם לא?) כשהארי אמר "אנחנו כל כך אוהבים את אמריקה, אנחנו עוברים לכאן". האם בריטניה צריכה לדאוג?
הלהקה ירדה מהבמה ושיעור הפילאטיס למיתרי הקול הפך לספינינג מאומץ. הבנות יצאו מעורן בצרחות עד שהבנים קפצו בחזרה לעניינים וביצעו את Kiss You, C'mon C'mon ולבסוף קינחו עם הלהיט הכי חזק שלהם - What
Makes You Beautiful. בשלב הזה מטחי קונפטי לבן הושפרצו מהתקרה וכיסו את כל הנוכחים. בנוסף, כדורים ענקיים מתנפחים, מלאים גם הם בקונפטי, הושלכו לאולם והוקפצו בין ראשי המעריצים ליצירת מראה ויזואלי מרהיב, חתימה מתאימה לשעה וחצי הופעה שהשאירה את הבנות בוכות ואותי חירש.
בסוף הערב נשביתי לחלוטין בקסמי החבורה שאוחזת בכריזמה של כוכבים אמיתיים. הבנים המתנשפים, מצדם, ניצחו על כל החגיגה בנונשלנטיות וקינחו בהבטחה: "אנחנו יודעים שיש פה אנשים מכל העולם", אמר הארי בשם הבנים. "יש פה נציגים ממדינות שעוד לא הגענו אליהן. אתם יכולים למסור שאנחנו מבטיחים להגיע ממש בקרוב". נתראה בפארק הירקון!
