עוד לא כימי: כך מנסה העולם להרתיע את אסד
ארה"ב עושה מול הנשק הכימי הסורי את מה שעשתה ישראל מול הגרעין האיראני: מתקפה תודעתית כדי להימנע מפעולה צבאית. בצמרת הסורית מדברים על זה, אבל בינתיים אין סימנים לשימוש מיידי בנשק כימי או ביולוגי. ואסד? מצב סופני, לא סופי
לנוכח המצוקה הגוברת של המשטר הסורי והנשיא בשאר אסד עצמו, גוברת גם האפשרות שיהיו מי שיגרמו לאסד לשקול שימוש בנשק כימי נגד המורדים. עם זאת, גורמים אמריקנים המצוטטים בעיתונות הזרה אומרים שהצבא הסורי עדיין לא נקט צעדים שמשמעותם שימוש מיידי בנשק כימי או ביולוגי.
גורמים אלה מדווחים כי במאגרי חומרי-המוצא שמהם מרכיבים כימית את הגזים הרעילים ניכרת אמנם תנועה ערה - אך אין סימנים אחרים. את גז החרדל, את גז הסארין ואת החומר הנקרא VX שנמצאים בשימוש הצבא הסורי מייצרים מחומרים כימיים שונים,
ורק בהתערבבם זה בזה לכדי תרכובת הם הופכים לחומר לחימה מסוכן וקטלני. זאת אחרי שיוטענו בפגזים בטילים ובפצצות אוויר אשר יתפוצצו באזור המטרה.
ממשלות המערב קיבלו התרעות ולפיהן יש אפשרות שאסד כמעשה ייאוש יאשר הפעלת אמצעי לא קונבנציונלי זה נגד אזרחי ארצו והמורדים - אף שדוברי הממשל הסורי חוזרים ואומרים שלא יפעילו נשק כימי "נגד בני העם הסורי". אבל ברור כי אמירה זו אינה ממש מחייבת את אסד כיוון שבין הקבוצות החמושות הנלחמות בו ובצבאו ישנם זרים רבים, פנאטים מוסלמים סונים בני לאומים שונים, אנשי ג'יהאד עולמי, שבאו להילחם במשטר הבעת' "הכופר" מפני שהוא גם עלאווי-שיעי וגם חילוני. זרים אלה, לתפישת אסד ואנשיו, אינם "בני העם הסורי" ולכן - תיאורטית לפחות - עשוי המשטר לראות עצמו רשאי להשתמש בחל"כ נגדם, במיוחד אם יידרש הדבר להגנת העדה העלאווית אחרי שמשטר אסד יקרוס.
במערב קיים גם חשש שנשק כימי, אם יוכן להפעלה על ידי משטר אסד, ייפול במצב זה לידי קבוצות ג'יהאדיסטיות סוניות מקרב המורדים - מה שעלול להיות מסוכן לא פחות בטווח היותר רחוק בעיקר לשכנותיה של סוריה: ישראל, טורקיה, ירדן עיראק ולבנון. אמנם שרותי המודיעין המערביים, למעשה כולם, משוכנעים שהמשטר הסורי אינו שוקל לפי שעה הפעלת נשק כימי נגד כל גורם שהוא מחוץ לגבולות סוריה (ישראל, טורקיה או ירדן), אבל עצם הפעלת נשק לא קונבנציונלי עלולה לגרום לקטסטרופה הומניטרית בסוריה, לזלוג למדינות שכנות ולשבור את הטאבו הבינלאומי על מעשה כזה.
ליצור תחושה שאו-טו-טו תוקפים
האפשרות של שימוש בנשק כימי עוררה חששות כבדים במערב וצורך ממשי לפעול ומיד - כדי להרתיע את אסד אפילו מהכוונה לבצע צעד כזה. ניתן להניח כי ארצות-הברית עושה בעניין הנשק הכימי הסורי כשם שישראל עשתה בעניין הנשק הגרעיני האיראני, במטרה גם כן להעלות את הנושא לראש סדר היום העולמי ולהימנע מהצורך בפעולה צבאית.
בינתיים פתחה וושינגטון במתקפה תודעתית-תקשורתית מסיבית שתכליתה להוציא מראשם של אסד ואנשיו אפילו את המחשבה על הדבר. המערכה התקשורתית מתנהלת במתואם גם על ידי ממשלות בריטניה, צרפת, גרמניה טורקיה וירדן. במסגרתה נעשה שימוש לא רק באיום במתקפה צבאית ישירה על מתקני הנשק הכימי בסוריה, אלא גם באיומים אישיים על אסד ובכירי משטרו. כך למשל רמז נשיא ארה"ב ברק אובמה לפני יומיים שאם אסד יאשר הפעלת חל"כ - הוא יירדף כפושע מלחמה על ידי הקהילייה הבינלאומית בכל מקום שבו ימצא מקלט. כתוספת לאיומים הישירים מפיצים גורמי אופוזיציה סורית לא מעט דיסאינפורמציה שתכליתה ליצור בצמרת הסורית תחושה שהמערב או-טו-טו תוקף כדי למנוע סכנה מוחשית ומיידית.
אלא שאסד ואנשיו, אולי אפילו בלי אישור ישיר ממנו, עלולים בהחלט להפעיל נשק כימי אם וכאשר המשטר יקרוס סופית ותישקף סכנה לא רק לו ולמשפחתו אלא לעדה העלאווית כולה. לפי כל הסימנים המצב הזה כבר אינו רחוק. משטרו של אסד וצבאו איבדו כבר את השליטה בחלקים נרחבים מסוריה והם נלחמים כעת על אחיזתם באזור דמשק; בעיקר על השליטה בנמל התעופה הבינלאומי של הבירה הסורית, על השדה הצבאי הצמוד אליו ועל כבישי הגישה אל שניהם.
דרך שני שדות תעופה אלה מקבל המשטר בסוריה שני דברים חיוניים: באמצעות השדה הצבאי מגיע עיקר הסיוע הצבאי והכלכלי מאיראן ומרוסיה; שדה התעופה הבינלאומי האזרחי חיוני לקיום מראית עין של משטר מתפקד שיש לו לגיטימיות וקשרים לעולם. מסיבות אלה נלחמים כעת המורדים בחירוף נפש כדי להשתלט על שני מתקנים אלה ועל כבישי הגישה אליהם.
אבל הצבא הסורי אינו מוותר וכתוצאה מכך שדות התעופה וכבישי הגישה נסגרים ונפתחים חליפות בימים האחרונים. התוצאה נטו היא שהמשטר מתקשה לקבל סיוע באופן סדיר ושעובדי האו"ם נטשו את סוריה. באופן דומה מרכזים כעת המורדים את מלחמתם בשכנות של העיר דמשק עצמה אחרי שכבשו למעשה חלק ניכר מהעיירות בפרברי הבירה.
אין ספק שמצבו של המשטר בסוריה היום אפשר להגדירו כ"סופני", אך הוא עדיין הוא מסוגל להחזיק מעמד ולכן קשה להעריך מתי יגיע סופו. זה עלול לקחת חודשים ואולי אף יותר.
לפנייה לכתב/ת 
