דודו טסה: "חרדה זו פריבילגיה די מעפנה"
הוא מצהיר שהוא אינו שחקן, אך המוזיקאי דודו טסה חזר לרגע לקולנוע בתפקיד ראשי בסרט "בלדה לאביב הבוכה". בראיון ל-ynet הוא מספר על הצילומים, האלבומים וגם על הזוגיות החדשה שמצא סוף סוף: "כשזה קורה, יוצאים ממך דברים שלא הכרת"
טסה בן ה-35, שבתפקידו הקולנועי הקודם והמשני גילם שבוי סורי ב"לבנון", מגלם כעת את עמרם, בנו של מוזיקאי חולה סרטן. משאלתו האחרונה של האב, היא לצפות באיחוד ההרכב אנסמבל טורקיז, בו היה שותף בעבר. הבן האוהב יוצא לחפש את יוסף טאווילה (גבריאל), נגן טאר, חברו ושותפו של אביו בהרכב, כדי לנגן בפניו את היצירה שכתבו ביחד בזמנו ושלא נוגנה מעולם בעקבות סיפור עבר טרגי. המסע המשותף של השניים עובר דרך טיפוסים מוזרים וצבעוניים, צלילים אקזוטיים ומוזיקאים שמנגנים על כלים אקוסטיים ראשוניים כאלו - עוּד, קמנצ'ה, טאר וחליל.
אתה לא אוהב סימני שאלה.
"לא. זה שם אותי במקום לא נוח וזה מוציא ממני דברים לא מעניינים. עם המוזיקה להיפך - שם הספק וחוסר הביטחון משרתים את היצירה שלי. אולי כי אני מרגיש שם שליטה, זה העולם שלי. כשאני עושה משהו אני עושה אותו עד הסוף. בגלל זה אני משתדל לא לעשות הרבה".
הבחירה של תורתי בטסה לתפקיד, קשורה כמובן למסע המוזיקלי האישי אותו עבר טסה במהלך עשר שנות עבודתו על האלבום המצוין "דודו טסה והכוויתים", שיצא לפני כשנתיים ושזכה לשבחים ולביקורות מעולות. באלבום, שמבוסס כולו על חומרים שכתבו סבו ואחי סבו של טסה, האחים דאוד וסאלח אל כוויתי, שהיו מוזיקאים גדולים בעיראק, מחייה טסה מחדש את המוזיקה המזרחית הקלאסית שנשכחה, ומפיח בה רוח חדשה.
עוד על דודו טסה ב-ynet:
ההקבלה לסיפור האישי שלך גרמה לך לרצות לשחק בסרט?
"אני חושב שהרעיון הכללי שעטף את השנה הזאת, מה שעשיתי עם הכוויתים והסרט, זה שהרגשתי שמוזיקאים מאמינים ויודעים שליצירה שלהם יש חיים גם אחרי שהם הולכים. שאם כתבת שיר והוצאת אותו ולא אוהבים אותו עכשיו, זה יכול לקרות גם עוד 30-40 שנה. עם 'הכוויתים', הרגשתי שאני מקיים איזו הבטחה שהעולם מבטיח למוזיקאים, שהיצירה שלהם היא אינסופית. ברגע שעשית משהו ושחררת אותו, סמוך על העולם שזה יקרה, שהוא יקבל את זה. תהיה מספיק אמיץ בשביל לעשות ואל תדאג. ככה אני גם רוצה לחשוב על דברים שלי".
קודם כל קול, אחר כך קולנוע
"בלדה לאביב הבוכה" זכה בפרס אופיר על המוזיקה עליה אחראי מארק אליהו, המוזיקאי הבינלאומי ומנגני הקמנצ'ה המוערכים בעולם (שגם משחק בסרט ככנר דווקא), וכן בפרסי עיצוב התלבושות והפסקול.
לצד המוזיקה, הסרט בולט בעולם הפנטסטי בו הוא מתרחש - בחירה לא אופיינית בנוף הקולנועי המקומי ובכלל. בדומה ל"כיכר החלומות" - סרטו הקודם של תורתי שיצא לפני כ-12 שנים, המסע שעוברות הדמויות ואיתן הצופים, מתרחש בעולם אחיד ומדויק, אותו מעצב הבמאי בקפידה - החל מהלוקיישנים, דרך התלבושות וכלה בבחירת שמות הדמויות.
כדי להשתלב בעולם הדמיוני שברא תורתי, נדרש טסה ללמוד לנגן על קמנצ'ה, או "לעשות כאילו אני מנגן על קמנצ'ה" כפי שהוא מבקש להבהיר. כעמרם הוא מצטיין בנגינה על הכלי העתיק, אך גם מזלזל בצלילים הבוקעים ממנו ומביע העדפתו לכלים חשמליים. "בגיל 17-18, אלו היו הטקסטים שלי", הוא מספר, "היום, בא לי לתת לנער הזה סטירה. ילד פלספן שלא מבין כמה דברים הוא יכול לעשות עם העולם השורשי הזה. אם הוא רק יקשיב לזה, יהיה פתוח לזה. זו אהבה אמיתית של יצירה ולא רק להיות מגניב".
ואכן, לדעת טסה, הסרט עושה שירות נהדר למוזיקאים ותיקים שהדור הצעיר נוטה לשכוח: "זה סרט שונה ומקסים. פתאום מוזיקאים שהביאו משהו מבחוץ זוכים להכרה, וזה מאוד יפה, מעודד. אף אחד לא יודע מה הם עשו ומה הם ניגנו, והאנשים האלה נוצרים בתוכם שלל וידע ותרבות. חבל לפספס את זה, צריך לקחת את זה, לשמר את זה, ללמוד את זה. הסרט הזה נותן להם המון כבוד".
מה הרגשת כשראית את הסרט?
"מאוד מוזר לי לראות את עצמי על המסך. אני נבוך. כשראיתי את הסרט אמרתי: אבל אני זמר".
איך שהזמן טסה
נראה שהקסם הדודו טסאי קשור מאוד בצניעות וחוסר ביטחון מסוים, לצד עוצמה ועשייה גדולה. השילוב בין מצבי הרוח ושירי הדכאון לבין תשעת האלבומים שהוציא וההופעות בהן הוא מתגלה כפרפורמר סוחף ומשוחרר. "עד גיל 21-22 החרדות עיכבו אותי. אבל אז מישהו אמר לי: תעשה דווקא, והתחלתי עם הדווקא הזה ואיכשהו זה תפס. או שאולי זה הפוך - עצם התנועה, היא בשביל לא להרגיש את מה שיש מתחת", הוא מסביר.
איך נראה היום שלך?
"יש לי שני מצבים: אחד זה כשאני משתדל לעשות כמה שפחות בכמה שיותר זמן, והמצב השני הוא כמה שיותר בכמה שפחות זמן. האמצע הוא בעייתי בשבילי".
טסה התפרסם כילד פלא משכונת התקווה כבר כשהיה בן 13, עם האלבום "אוהב את השירים" שמכר על פי ההערכות, כמאה אלף עותקים. אחרי כמה שנות שתיקה הוא הוציא עוד אלבומים, בהם את "בדיוק בזמן" ואת "לולה" וניגן כגיטריסט הבית בתוכנית של אלי יצפאן.
הוא אחראי להיטי גלגל"צ נוסח "אני רץ", "באת עם השקט" ו"הלילה לא" ובשנים האחרונות פיתח לעצמו קול ייחודי שמשלב בין סאונד עיראקאנ'רולי, ווקליות מרשימה, טקסטים שנעים בין צעקה למלנכוליה ומבט פנימי נוקב על קונפליקט האהבה-גבר-זוגיות. "בסוף מתרגלים להכל", "דודו טסה והכוויתים" ואלבומו האחרון "סחרחורת" שיצא השנה, מיקמו אותו כאחד היוצרים המעניינים והבולטים בזירה המוזיקלית המקומית.
יש הרגשה שב"בסוף מתרגלים להכל", היתה צעקה גדולה, מחוספסת כזו וב"סחרחורת" יש משהו שמתנהל איתה, מקבל אותה. התבגרת?
"ב'בסוף מתרגלים להכל' באמת יצא משהו שהוא קצת יותר אגרסיבי רגשית, שיזדיין הכל ושיעלה באש. אחר כך היתה איזו נקודת מפנה בהכרה, ובהבנה ששום דבר לא באמת ישתנה ועברתי מנער, לאדם בוגר".
זה היה הדרגתי, או שזה קרה מהר?
"יש משפט שאומר: זה קורה לאט לאט ואז זה קורה בבת אחת. נראה לי שזה היה ככה".
הלב נפתח
בחודשים האחרונים התחלפה ה"דירת חדר בפינה של הפינה", בדירה אותה הוא חולק עם זוגתו, סטודנטית לאמנות שצעירה ממנו בעשור. הזוגיות הארוכה הקודמת שלו היתה עם העיתונאית תמר סוקניק, ואחריה באו כמה שנים של רווקות. לטלפון שלה הוא עונה ב"היי ממי שלי" חמים, וכשאני שואלת אם הוא מרגיש בסדר בזוגיות הזו, הוא עונה "אני מרגיש מעולה".
אמרת בעבר שזוגיות לא מתאימה לך, שאתה משתעמם. אתה בן אדם זוגי?
"חשבתי שאני ממש לא בן אדם זוגי, והיום אני חושב שאני ממש זוגי. כשזה קורה, מדהים לגלות שזה סתם כל מיני דברים מוזרים שאתה חושב על עצמך. כשזה זה, וכשזה נכון, יוצאים ממך הרבה דברים שלא הכרת".
זה עניין של הדבר הנכון, או של תזמון?
"הכל ביחד. אני חושב שהצרה וגם הברכה היא שאני שם לב לניואנסים. אני כל הזמן ערני לכל כך הרבה תנודות, זה מעייף. מצד שני, זה מה שאני עושה, זה מי שאני".
אתה במקום יותר שקט. אתה מפחד שזה ישפיע על המוזיקה?
"אני אמצא את הרעש גם בשקט. גם אם זה יהיה יתוש קטן במדבר, הוא ייצר לי כל כך הרבה רעש, שאני אדע לזהות אותו".
ב"בסוף מתרגלים להכל" אתה אומר: "אני לא רואה איך אני יוצא מזה, איך אני הופך את זה לאהבה". אתה חושב שיצאת מזה? הפכת את זה לאהבה?
"כשאני שר את זה בהופעות אני עדיין מרגיש את זה. את הכעס ואת התסכול, לעומת היכולת להתחבר לדברים פשוטים, לאהוב, להתמסר ללא תנאי, בלי לפחד".
החרדות נרגעו קצת?
"אין דבר כזה, מה פתאום. זה לחיות איתן. אני מאמין שאם היינו צריכים לקום בבוקר, לעבוד בפרדס, להביא לחם הביתה והיו לנו בעיות הישרדותית, היו לנו פחות חרדות. זו פריבילגיה די מעפנה, אבל זה מה שזה. עשו העתקה של ההישרדות לשטויות".
