חוזר לישראל, ואל תגידו שאני משוגע

במהלך מבצע "עמוד ענן", אחרי שבע שנים במלכודת הדבש בחו"ל, החלטתי לחזור לארץ בקיץ הקרוב. הופתעתי לגלות שתושבים חוזרים נחשבים למזוכיסטים בעיני ישראלים רבים

דקל עובדיה, ניו יורקפורסם: 07.12.12 , 12:48

הימים ימי מבצע "עמוד ענן". צהרי שישי בניו יורק סיטי. קבוצת ישראלים בוחשת בדאגה, עוברת ללא הרף על אתרי האינטרנט השונים ומסמסים מבזקים לכל מי שרק אפשר. אחד מדווח על הירי לכיוון ירושלים. אחר מעדכן שנפל בשטח פתוח בתל-אביב. ההיא מציינת שאושר גיוס נוסף של אנשי מילואים בצו 8 ובטלפון הודיעו שאחת הבנות שנסעה לארץ לחופשה לא תעלה על טיסה חזרה לניו יורק כמתוכנן. היא בדרך לנקודת איסוף - גם אותה הקפיצו. שיחת טלפון הביתה. לכולם שלום. אחי הוקפץ גם כן. האחיין בן ה-8 מתחיל להבין עניין. זה נוראי בעיניי לעכל שהילד הזה כבר מספיק גדול כדי להתחיל להבין ש"הרעים" נמצאים לא רק בסדרות המצוירות.

יותר משבע שנים שאני גר מחוץ לגבולות ישראל. לא ירדתי מהארץ, עברתי לעבוד בחברה ישראלית באחת ממדינות אירופה והמשכתי משם עם העבודה לניו יורק, שם גם התחלתי וסיימתי את לימודי התואר הראשון שלי. החיים בחו"ל מלאי שקט ונוחות. אבל אותה נוחות בגולה היא שמחה מהולה בעצב, היא מלכודת דבש דביקה וממכרת.

עוד בסדרת "להגר או להישאר" בערוץ הדעות של ynet:

אדיו מילאנו, צ'או רעננה / ענת לוי

לבי בתל-אביב ואנוכי בניו ג'רזי / גיורא גריפל

גם אני ישראלי / אייל פילדסט

זו לא המדינה שבה גדלתי. דילמת המהגר / רועי סורק

כן, נוח וקל להזמין משלוחים מאמזון ולקבלם עד הדלת ואפשר להתעורר בבוקר למאפה בולנז'רי משובח בכל מטר בפריז מבלי להרחיק לקונדיטוריה ייחודית שכל המדינה תעמוד בתור בצהרי שישי. נוח שניתן להגיע מנקודה א' לנקודה ב' בסאבוויי, התורים מסודרים בכל מקום אפשרי, יש תחבורה ציבורית שבעה ימים בשבוע ובחלק מהערים הגדולות 24 שעות ביממה. אין מחסור במים, אפשר להתקלח יותר מחמש דקות במים חמים ולמלא בריכות ללא הגבלה. שכר הדירה לרוב לא עולה כמו חצי מתלוש המשכורת החודשי וניתן למצוא עבודה בקלות יחסית כשאתה בעל תואר שני. גם הדלק זול יותר, והחזקת רכב אינה מצריכה משכנתא. כן, בשורה תחתונה - נוח יותר.

הייאוש נעשה פה יותר נוח (צילום: Sutterstock)

מדוע אם כן השמחה מהולה בעצב? חנוך לוין סיכם בכך שהייאוש נעשה יותר נוח, והוא כנראה ידע על מה הוא מדבר. הנוחות הזו היא מן הסתם ממכרת, אבל ריקה מתוכן, ריקה מערכיות ובוודאי שאינה מבטיחה אושר.

חופשי זה לגמרי לבד

למרות הנוחות האינסופית, החיים מעבר לגבולות ישראל מבליטים את תחושת חוסר השייכות לחברה שבה אתה חי, מעצימים את הגעגוע לטוב ולרע של העם הישראלי, ומזכירים לך שרק ישראלי יכול להבין מה המשמעות של להיות ישראלי. רק בישראל אתה תבין רעות מהי. גם אם לא שירתת ביחידת שדה שבה הקרבת את חייך למען חבריך לצוות - נוכחת לגלות כי תופעת הישראלי הממוצע שיגלה תחושת אחריות על אחיו ואחיותיו הישראלים חזקה הרבה יותר מכל תופעה דומה בחברות אחרות.

התובנה הזו קשה לישראלי שמתגורר בחו"ל. מרגע שהתובנה הזו מכה שורשים, הנוחות נתפשת כמפנקת הרבה פחות, כנראה משום שבשלב זה או אחר מבינים שכשבחרת בנוחות ובהצלחה ובחופש בצד השני של העולם - זה בסופו של יום לבחור להיות לגמרי לבד. ולבד מבחינתי זה לא מאושר. אז אחרי כמה שנים טובות בגולה החלטתי לבחור באושר - החלטתי ש-I'm doing alyiah. שיבת ציון.

אחרי שהחלטתי שאחזור לארץ בקיץ הקרוב, החלטה לא קלה לביצוע, הופתעתי לגלות שתושבים חוזרים נחשבים למזוכיסטים בעיני ישראלים רבים. התגובות שקיבלתי היו מעודדות ותומכות כמעט כמו התמיכה בלהקת "פינג פונג" באירוויזיון. הייתי שמח שלפחות התגובות לבשורות שלי יהיו יותר מלאות אופטימיות.

חיים בבועה האמיתית

אנשים בעיקר לא מצליחים להבין איך אני שוקל לחזור אחרי "עמוד ענן". לא שלפני כן לא ירו עלינו ולא התקפלנו ברגע האחרון. תהו שוב ושוב איך אני עוזב דירה במחיר שכירות מצחיק בניו יורק סיטי לטובת חיי השתעבדות לשכר דירה בתל-אביב, או איך אני עוזב שגרת סאבוויי לטובת תחבורה ציבורית לא מפותחת בישראל. ניסו להבין איך למען השם אני מסוגל לחזור למצב שבו המדינה מגייסת בצווי 8 עשרות אלפי אזרחים כי המלחמה בפתח ושלושה שבועות לאחר מכן האו"ם מתעלם ומעניק לשכנים מעמד של מדינה משקיפה. "אין עתיד", שמעתי לא פעם. "אתה לא חוזר למקום שעזבת לפני שבע שנים" ושאר תגובות שאם לא הייתי שלם עם ההחלטה שלי היו כנראה מעלות בי תהיות.

עוזב שגרת סאבוויי לטובת תחבורה ציבורית לא מפותחת (צילום: דקל עובדיה)

בימי המבצע שמעתי וקראתי על כל האנשים שיקרים לי שעלו על מדים. נחשפתי לכל אותן התכתבויות בין תל-אביבים לדרומיים על חיים בבועה - כשאני בבועה האמיתית - והבנתי שדווקא עכשיו אני להוט מתמיד לחזור.

יומיים טרם הפסקת האש, לקראת סיומו של יום עמוס מחשבות טורדניות ומבזקים מהארץ, מצאתי עצמי הולך עם חבר קרוב לחנות לקעקועים. קעקועים מעולם לא דיברו אלינו לפני כן, לפחות לא עד אותו היום. שנינו מה שנהוג לכנות "בני טובים", ששירתו בצה"ל וטיילו את אדמת ישראל לאורכה ולרוחבה כל חייהם. שנינו מתגוררים בחו"ל מספר שנים ומתכננים לחזור לארץ בקיץ הקרוב. שנינו חשים חסרי אונים בבועה הנוכרית ומקווים לטוב למען משפחותינו, חברינו ואחינו בישראל.

אותו חבר החליט שהיום יותר מתמיד הוא רוצה לסמן על גופו ארבע מילים שמקבלות משמעות גדולה מהחיים בימים שכאלו, 9,500 קילומטרים מאזעקת צבע אדום. ארבע המילים הללו מזכירות לי שאין זה משנה מה יהיה וכמה שיגידו שאני משוגע, אני חוזר לארץ בקיץ הקרוב. כפי שחקוק בקעקוע החדש של חברי ושותפי לתחושת חוסר האונים עתיר הדאגה - אין לי ארץ אחרת.