אונס במחסום, אומץ ברחוב. נשים בסוריה
החיילים במחסום הותירו לנהג ברירה אכזרית: להשאיר את בתו איתם או לצפות באשתו ובילדיו האחרים נורים למוות. בלחימה המתמשכת בסוריה משמש אונס כנשק ופוגע לא רק בגוף האישה אלא בחברה כולה. כשהגברים אינם, או כשהמהפכה קוראת, מוצאות עצמן נשים בחזית בכל מקום
בתמונות המגיעות מסוריה נראים לרוב שרידי בניינים ורחובות, מורדים מאובקים וגופות מיני ספור. התמונות לא יכולות לתעד צד אפל אחר של הלחימה במדינה, שגבתה כבר כ-40 אלף קורבנות בנפש - אונס ככלי מלחמה.
אישה בחזית - מורדת סורית ל-ynet: "תתמכו בנו ותרוויחו"
כל עדכוני הבחירות - באתר הבחירות של ynet
הסיפורים הכי חמים - לפני כולם - בפייסבוק של ynet
לורן וולף, עיתונאית ומנהלת היוזמה "נשים תחת מצור" שעוסקת באלימות מינית במצבי לחימה, כתבה על הנושא עבור CNN. היא סיפרה על נהג סורי שהסיע אותה לשדה התעופה בלונדון וסיפר לה בדמעות על שאירע לחבר של שכנו. הוא נעצר במחסום בדרכו מזבדאני לדמשק עם משפחתו. החיילים העמידו בפניו ברירה אכזרית – להשאיר את בתו איתם או שיירו למוות באשתו ובילדיו האחרים לנגד עיניו. הוא החליט להשאיר את הבת ולנסוע. לנהג לא היו ידועים פרטים נוספים.
"גם אני קיוויתי שזה לא נכון, אבל מה שאמרתי לנהג זה שהסיפור הזה נשמע מוכר מאוד: מתוך מאות המקרים של אלימות מינית נגד נשים וגברים בסוריה שתיעדתי בעבודתי, רבים מתאימים לדפוס הזה של נשים ונערות שנאנסות במחסומים". וולף מציינת ששני הצדדים משתמשים באלימות מינית, אולם לידיה מגיעים דיווחים רבים יותר על אלימות מסוג זה מצד חיילי הצבא הנאמן לבשאר אסד.
"אונס וצורות אחרות של אלימות מינית משמשים זה זמן רב ככלי מלחמה כדי להרוס לא רק יחידים אלא גם קהילות שלמות. מה שמתרחש בסוריה אינו יוצא דופן. בניסיון לא לאבד אף עדות שתוכל לשמש כראייה פוטנציאלית לפשעי מלחמה בעתיד, אנחנו מתעדים דיווים על אלימות מינית על מפה אינטראקטיבית שמתעדכנת על ידי המונים באופן חי. עם זאת, אנחנו יודעים שההוכחה לפשע מושמדת מדי יום: יותר מ-20% מהנשים בדו"חות שלנו נמצאות מתות או נרצחות לאחר האונס".
וולף מדגישה כי בנוסף לאקט האונס עצמו, האישה נידונה לרוב למוות על ידי משפחתה או לחיי סבל בשל "חילול כבודה" כביכול. רבות מהנשים נישאות בעל כורחן לגברים מבוגרים, חלקן נרצחות וחלקן מתאבדות. "האונס קורע את הסורים. הרעיון של טוהר הורס את חייהם בנוסף לכך", היא מסכמת במשפט.
מהפקולטה למשפטים להפצצות
אולם כדי לקבל תמונה מלאה יותר של מצב הנשים בסוריה יש לבחון את מגוון התפקידים שהן ממלאות – בחזית, בתמיכה בלחימה ובמאבק ההישרדות הבלתי פוסק, שהולך ומחריף עם היעדרם של בני זוגם ובניהם, עם התמשכות האלימות ועם התקרבות החורף.
איה, בת 18 מחלב, מתנדבת במרפאה. היא נכלאה למשך 40 ימים משום שתלתה את דגל המורדים על המצודה העתיקה בעירה. "ידעתי שמתישהו אצטרך לעשות משהו רציני יותר. אז ברגע שהמהפכה הפכה לצבאית, תכננתי להגיש עזרה ראשונה בחזית".
המרפאה של איה הייתה מטרה לאש הצבא. לצדה של איה עובדת ג'ומנה, בת 28, בוגרת ביישנית של בית הספר למשפטים שנהגה לפחד ממחטים. היום היא תופרת פצעי ירי ומוציאה רסיסים מגופם של הלוחמים. "אנחנו יודעות שאנחנו בסכנה כאן גם כשנראה שקט. בכל רגע יכול להגיח מטוס ולהטיל פצצה. למעשה, זה הופך את זה למפחיד פחות. זה שובר את מחסום הפחד. הכי גרוע – נמות".
איה וג'ומנה רצו להיות קרובות לחזית. הן התרגלו למראות הדם והגופות, ומתמודדות עם המחיר הנפשי. "אנחנ יכולות לטפל רק בחמישה אנשים בכל פעם אז כשפצצה נופלת הרבה צריכים לחכות, מדממים, בחוץ. אבל אלה לא הפציעות שזוכרים. רואים עשרות מתים בבת אחת לפעמים. נשים שבוכות על גופות הילדים שלהן, או אימא שמתה, והילדים שלה מסביב. כל פעם זה קשה יותר לראות", מספרת איה.
"לא רציתי להביא ילד לעולם"
גם אם לא הצטרפו למורדים באופן פעיל, המלחמה מאלצת את הנשים לאמץ תפקידים חדשים. אום-מג'ד כמעט לא עזבה את ביתה לפני כן. היום היא מתמודדת באופן קבוע עם המחסומים בעירה, אידליב. היא מאכילה את בנה התינוק, ומתכננת מסע אמיץ לרכישת מצרכים. בעלה ובניה הנערים מבוקשים ורק היא יכולה לצאת לרחוב.
"בעלי הוא מפקד קבוצת מורדים. כשגיליתי שאני בהריון, בכיתי. לא רציתי להביא ילד לעתיד הלא ידוע הזה. קיוויתי שזה לא נכון", מספרת אום-מג'ד, ומכסה את פניה בבושה. "הרבה מהשכנות שלי סבלו הפלות בגלל הלחימה וההפצצות. אולי זה הדחק. כשאת בהריון את כל הזמן תוהה: מה יקרה אם איאלץ לחמוק מהפצצה אווירית, או מפשיטה של הצבא? מה יקרה אם הצבא ישתלט על בית החולים?".
אום-חסן, בת 65 מצפון סוריה, מכינה מנות אורז ועדשים לבניה ולחבריהם הלוחמים.
"אני מהפכנית מסורה, נהגתי ללכת לכל הפגנה עם בניי בשנה שעברה", היא מספרת לרויטרס, "אבל הפגנות לא עוזרות כל כך כשהלחימה מתחילה. עכשיו תפקידי הוא לבשל. ולדאוג".
בנה הבכור של אום-חסן נהרג לא מזמן. היא שולפת תמונה שלו מחולצתה ופורצת בבכי. מורד שעוצר לכוס תה בביתה מברך אותה: "שאלוהים יקבל אותו כשהיד". חבריו חוזרים על הברכה. אבל אום-חסן מתעלמת מהם ומלטפת את פני בנה כשהיא ממלמלת: "בני, לב שלי, אני מצטערת".
לפנייה לכתב/ת 
