כיפה בכפייה. מבחן בר אילן

שלשום נודע כי סטודנט באוניברסיטת בר אילן, שנכח באחד מקורסי החובה ביהדות, צווה על ידי מרצו לחבוש כיפה במהלך השיעור. הסטודנט ההמום, שחש שהשתנו סדרי בראשית, הפנה סיפורו את להנהלה באמצעות עמוד הפייסבוק שלה. ההנהלה בתגובתה הבהירה כי דבר לא השתנה, תקנון האוניברסיטה מחייב כיסוי ראש בקורסי החובה ושמרצים רבים לא אוכפים את ההוראה. משנתן הסטודנט בתחילת לימודיו את הסכמתו בחתימתו על התקנון ומרצה בחר לאוכפו - פעל האחרון "ללא דופי", כלשון ההנהלה.

למשמע המקרה, לא יכולתי שלא לצלול אל הקורס "המשפט העברי", שלמדתי בעברי, להיזכר בקווי החשיבה ובניתוחים הלוגיים של הקהילות היהודיות לפני מאות שנים. עבורי, כאתיאיסט, הייתה זו חוויה אקדמית ממעלה ראשונה ומהמקום הזה, אני סבור שטוב שמוסד אקדמי מחייב את תלמידיו להרחיב אופקים, להעשיר ידיעתם גם במה שלא עוסק במישרין בתחומם, זו תמצית האקדמיה והדרך ללמד כיצד לחשוב מחוץ לקופסה.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

פוליטיקאית, לכי למטבח / ויטה קיירס

בבר אילן החליטו שלא להסתפק בהעשרת הידע. הם דורשים לקיים ציוויים דתיים בני ימינו, אופנות חולפות של טקסים דתיים. העשרת ידיעות הסטודנטים ביהדות - ברוכה, אך תהום פעורה בינה לבין הכפייה על הסטודנטים לחבוש כיפה.

אוניברסיטה היא מוסד ציבורי המתוקצב על-ידי המדינה, הכישורים שאותם היא מקנה אינם אקדמאים בלבד, אלא טומנים בחובם כרטיס כניסה לשוק העבודה. מעצם היותה מוסד ציבורי, עליה לרסן הוראותיה לתלמידיה, כשם שכוחה של המדינה מרוסן ביחס לפרט. בית המשפט העליון עיגן בהלכותיו את זכות הפרט ל"חופש מדת", שנגזר מ"חופש הדת" המוזכר במגילת העצמאות ושקיבל משנה תוקף בחוקי היסוד כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק. יתרה מכך, הלכותיו של בית המשפט העליון עמוסות לעייפה בהגדרת "חופש מדת" כאבן יסוד במדינת ישראל ה"יהודית והדמוקרטית".

במקרה הזה פגעה האוניברסיטה באופן גלוי בחופש הסטודנט מדת, כפתה עליו באופן אקטיבי לחבוש סממן דתי ולפעול בניגוד לצו מצפונו, באופן שנראה לו אבסורדי ומגוחך, הגם שחבישת הכיפה כלל אינה נדרשת לשם הקניית הערכים שחרתה בר אילן על דגלה. נוצר מצב שאם התקבל אדם ללימודים בבר אילן, הוא יצטרך להיקרע בין הרצון ללמוד את אשר חלם לבין ההשפלה שבהכרחתו לקחת חלק בטקס חבישת הכיפה, הרחוק מאורחות חייו כזונה מכיסוי ראש של נזירה.

היתלות בר אילן ב"תקנון" מגוחכת כשלעצמה, שכן התגמדותו לאור חוקי היסוד ובפרט לאור חופש הסטודנט מדת, הייתה צריכה לצוץ בראשה בטרם הביכה עצמה משפטית בתגובתה קבל עם ועדה. התניית הלימודים בחתימתו של ה"מתקבל" על חוזה אחיד, אינה יכולה לכלול ויתור על חופש מדת ולכפות את "טקסי העדה".

מקרה זה הוא רסיס אחד מני רבים בכל הנוגע לפגיעה בחופש מדת שחווים אתיאיסטים, חילונים למיניהם ולא-יהודים. שימוש המרצה באותה תקנה וגיבוי האוניברסיטה מעידים על רוח התקופה: רוח גבית למדכאים, למשתיקים, לכופים ובעיקר ללאומנים. כל שנותר לי הוא להיזכר בלימודי פרקים מהספר "מורה נבוכים", שם מסביר הרמב"ם כיצד המצוות (העלאת קורבן, למשל) מהוות אמצעי לחיבור המאמין לתוכן דתי ושבהקשר ההיסטורי, מתייתר הצורך בהן (במצוות, בכיפות) ומה שנותר הוא הערכים. יש לתמוה מהו סט הערכים שאוניברסיטת בר אילן מעוניינת להותיר אחריה, כפייה וקרעי בדים?

קובי פנחס, עורך דין, בן 28, בוגר לימודי משפטים ופילוסופיה מאוניברסיטת תל-אביב.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il