"ערים של מטה": תורת הנסתר של שמעון אדף

הסופרלטיבים הונחו כבר מזמן לפתחו של הסופר והמשורר שמעון אדף, וברומן "ערים של מטה" הוא שוב מוכיח את היותו ראוי להם. קשה שלא להתרשם משליטתו המרהיבה בשפה העברית, על כל רבדיה, ומיכולתו המופלאה לפרק את השפה ולהרכיבה מחדש, תוך יצירת מציאות אלכימית, גאונית ומרגשת כאחד - במילים.

• הסיפורים הכי חמים - לפני כולם - בפייסבוק של ynet
  

"ערים של מטה" הוא ספרו השישי של שמעון אדף והאחרון בטרילוגיה "ורד יהודה". קדמו לו "כפור" ו"מוקס נוקס". שלושת הספרים עוסקים בקשת עשירה של נושאים: אובדן ואבל, שירה ומלכודת השפה, היהדות ויחסיה האמביוולנטיים עם הנצרות, מדרשי חז"ל, טכנולוגיה עתידנית, מגיה שחורה ומיסטיקה קבלית. אדף יוצר, כהרגלו, תרכובת מרתקת שרוקחת יחד את שלל התמות, ושואבת פנימה את הקורא בשטף של כתיבה וירטואוזית שקשה לעמוד מול יופייה.

ספרו של שמעון אדף. סוגר טרילוגיה מורכבת

הספר נע בין שני קוים עלילתיים, האחד מספר את מהלך התבגרותם של טבריה ועכו אסידו, אח ואחות הגדלים בסביבה שאינה יכולה להכיר או לפתח את כישוריהם החריגים: היא משוררת והוא גאון מחשבים. אביהם הוא יצחק אסידו, חוקר תורת סוד יהודית עתיקה - שלמרות הסתגרותו בין דפי ספריו, זולגת המיסטיקה שלו אל ילדיו ומתפתחת משם בקווים מקבילים: האמנות והטכנולוגיה. האח עכו שוקד על פיתוח תכנת בינה מלאכותית שתצליח לכתוב שירה, והאחות מתנסה בכתיבת שירה ניסיונית ובלימוד לטינית.

שם הורד

סיפור האחים מצטלב עם דמות המספר, המגיע לברלין במסגרת מחקר על דימויים וציורים בנצרות, שם הוא נתקל בסמל יהודי עתיק הנקרא "ורד יהודה" המעורר בו חרדה ומשיכה בלתי מוסברת. חקירת גלגוליו של הסמל דמוי רוזטה, חושף את העובדה שיש למושג "ורד יהודה" מופע לשוני בפתגם מרוקני-יהודי שפרושו: כישלון ידוע מראש. שלושת הגיבורים חולקים את השאיפה הבלתי מרוסנת להבין את המציאות ואת מה שמעבר לה, דרך שפה מקודדת בסמלים.

החלק המתאר את ילדותם של האחים בצל אביהם האניגמטי והאח הפעוט שמת, מצליח לספר סיפור יציב ונוגע ללב. גם בספריו הקודמים של אדף, מחוז ילדותם של הגיבורים בעיירת הולדתם הנידחת היא החלק המרגש שבו נטועים געגועים עזים ואהבה. בבגרותם הופכים הגיבורים לדמויות מבולבלות, ספק תימהוניות, המחפשות נואשות מגע מנחם. הנתק הרגשי שהמחבר כופה עליהן, דן אותן לדיון אינסופי בלולאות פילוסופיות רקורסיביות.

אדף אוהב את המילים והשפה, והוא ללא ספק מושיט לקוראיו את אהבתו. הוא מאמין לגיבורו יצחק אסידו האב, הפילוסוף הגאון, שמאבד את שפיותו בין ספריו, וטוען כי "בראשית" היתה המילה, אחר כך התודעה - ורק בסוף המציאות. "כל עצם הוא תהליך התממשות של מילה, נתוני החושים הם לא יותר מקרומים, זוהמה שצברה המילה". הניסיון ללכוד את ההוויה החייתית האינטואיטיבית בעזרת מילים, מעוררת הערכה ומכמירת לב בו זמנית. כמו ציד פרפרים הרודף אחר טרפו עם רשת פרומה, כישלונו ידוע מראש. ובכל זאת, הוא אינו מוותר ומטיח את משפטיו היפים שוב ושוב. אולי יפתחו שערי עולם אחר, אולי ישאר מהן סימן זעיר בנצח.

הרומן חוקר את יכולתה של השפה לגעת בקצה התודעה האנושית. באזור הסופי הזה, פוגשת השפה כוח : את הסמל הפיגורטיבי. הציור והצלמית מוצגים בספר כאלמנט נוצרי בסיסי, שעוקף את השימוש בשפה. התיווך הבלתי מילולי של הציורים מצליח לגעת במהות מסתורית שהמילים, ואולי גם היהדות, חסומים בפניה.

השבילים הצדדים של השפה

אדף הכבול בתוך יכולתו השפתית המשוכללת, מנסה לסטות עם גיבוריו לשבילים הצדדים של השפה כמו תורות הנסתר ושירה אקספרימנטלית, שם, לרגע, מתערפלים החושים - אבל זהו רגע מהבהב.

הוא פונה ללטינית, הארמית ולמרוקנית המדוברת, בתקווה שישלימו את התמונה, אך ההבנה מתמהמהת. מגבלת השירה מאלצת את המשוררים לסגת לאמנות בלתי מילולית כמו מיצג וצילום, כדי להשיג מדרגת ביטוי גבוה יותר.

התשוקה היא מושא מרכזי בספר. היא מוקד ערגה גופני ורוחני כאחד. עם זאת, הגופניות אצל גיבוריו הנשיים והגבריים של אדף, מצויה בסכסוך מתמיד. המספר נמשך ונדחה על ידי צרכי הגוף הנחותים, מה שמשאיר אותו בעיקר עם תשוקה למשיחי ולמופשט. הרצון לגשר בין תאוות הידע לתאוות הבשרים פוגש את השירה, שהיא, בעיני המשורר, רק אמצעי ולא תכלית בפני עצמה. ספק אם הקורא לא יסתפק בשירה כתכלית ראויה ויצטרף לאודיסאה האינטלקטואלית הזו. ההשתוקקות הזאת, לפרוץ את מגבלת השפה ולפגוש את המטפיזי, וכך לגעת בתשוקה ביד חשופה - חוצה את הספר שוב ושוב.

מוטיב איקרוס המהדהד בין השורות קרוב ללבו של אדף, שגם קרא לספרו השירה הראשון שלו, "המונולוג של איקרוס". בספר הנוכחי מתגלגל המוטיב לדמותו של ילד הנדחף ללכת בסנדליו על גחלים, עד שסולייתם מותכת על עורו. הסכנות הידועות מראש, אינן מונעות מהמחבר לשלוח את גיבוריו אל התופת, שכן התשוקה היא הדבר שראוי לחיות למענו. בשלהי הספר שואל הגיבור, "מהו האל בלי הצמא אליו...מה זה להיות אדם בלי הצמא הזה", ומודה שלעולם לא היה מוותר על הכמיהה והגעגועים.

התואר "עילוי" כבר הודבק לאדף והוא מצדיק אותו, אם כי הוא מאוהב בו לא פחות. תלמיד חכם שאוהב לכתוב על שכמותו. גיבוריו הם גאונים בתחומם, ולכולם כישרון בולט וחלקי אישיות מנוונים. רק בחבירה לאחר נוצרת שלמות ברומן, גם אם היא זמנית. הגיבורים נפגשים-נפרדים, ושוב נפגשים כלוויינים הנעים במסלולים ידועים מראש, ומנסים ליצור ממשק פורה. כך גם הכתיבה של אדף, מחפשת אצל קוראיו את הממשק המשלים: זה שהוא בעצמו אינו יכול לברוא. הכתיבה של אדף נועזת ובלתי מתפשרת. היא מעמידה בפני הקוראים מבחני ידע וסבלנות לא פשוטים, אך ההזדקקות למפגש פורה עמם מבעבעת לאורך כל הספר.

"ערים של מטה" הוא ספר היברידי המורכב מסיפור התבגרות, עיונים

במסות תיאולוגיות והיסטוריות, יומן אישי וסיפור חצי בלשי - כשאת הכל מאגדת פואטיקה יוקדת. הספר הוא ניסיון אוונגרדי לפרוץ את גבולות הספרות, דבר שאדף ניסה לעשות גם ביצירתו בעבר. בספר הנוכחי הוא פורק את אחרון המגבלות, ונסחף אל תוך גלקסיה פנימית שבתוכה מרחפות כל התמות המוכרות שלו, הנטולות אחיזה. במחצית הספר, כשהגיבורה טבריה עוברת לתל אביב וחוברת אל משוררים צעירים אחרים, הופך הספר למסע פסיכודלי הזוי וקסום. הקורא יכול לשוטט באופן אקראי בעולם המילולי המהפנט, אך לא לצפות לאחיזה כלשהי - לא במציאות ולא בשלד ספרותי כלשהו.