דור שני לאחיות: אפרוש, לא רוצה להיות כמו אמא
מורן זאבי רואה את המצב של אמה אחרי 20 שנה ולא מתכוונת להישאר אחות: "לא רוצה לעבוד לילות וחגים רק כדי להגיע לשכר נורמלי". עדית לוי, שעזבה את המקצוע לפני 35 שנה, לא מתחרטת: "המערכת מנצלת את תחושת האחריות של האחיות"
הן מסתכלות על שביתת האחיות שנכנסת ליומה ה-11 ולא מופתעות. אחרי הכול, הן היו שם, לבושות באותם המדים וחוות את אותן התחושות, ובחרו לעזוב לטובת מקצוע אחר, מכניס יותר ושוחק הרבה פחות. "ההתקדמות במקצוע הזה נעשית בפינצטה, בקושי אפשר לעשות את זה", אומרת האחות מורן זאבי בת ה-27, שמעידה על עצמה כמי שתפרוש בקרוב.
כל עדכוני הבחירות - באתר הבחירות של ynet
הסיפורים הכי חמים - לפני כולם - בפייסבוק של ynet
עדית לוי בת ה-63 מחיפה הייתה בסיטואציה של זאבי לפני 35 שנה. בסוף שנות ה-60 היא למדה בבית הספר לאחיות ברמב"ם ולאחר שקיבלה את התואר "אחות מוסמכת" החלה לעבוד בטיפול נמרץ בבית החולים. "אהבתי כל רגע. הרגשתי חשובה, מקצועית ומשמעותית במקום הכי פגוע של מדינת ישראל באותה תקופה", היא משחזרת. "יכולתי להושיט יד ולהשפיע ברגעים הקשים עם ובלי קשר למלחמה והחיילים שטיפלנו בהם".
עוד בחדשות ynet:
לצד הגאווה החלה השחיקה. ככה זה כששתי אחיות אחראיות על 40 חולים במשמרת אחת. "נלחמתי על הגאווה של האחיות, עוד כשהמשכורת הייתה יותר נמוכה מהיום", היא אומרת. "לא היו הרבה אחיות מוסמכות אז עבדנו אפילו עוד יותר קשה. נלחמנו על המעמד שלנו, על ההכרה שלנו, על שעות העבודה. הגענו למצב שהיו המון חולים והפכנו יותר לנותני שירות למערכת ממה שהיינו זמינים לחולים. לי גם הפריע באופן אישי שלא הייתה התייחסות לצד הנפשי של החולה אלא רק לצד הגופני".
התנאים הלא נוחים של האחיות הבריחו לטענת לוי את האנשים המתאימים והחומר האנושי הלך והידרדר. לפני כ-35 שנה היא החליטה לעזוב והפכה לפסיכותרפיסטית. "ברגע של תסכול וכשהרגשתי שאני לא מצליחה לעשות את העבודה עם כל הנשמה החלטתי שאני מנסה משהו שונה. היו כל כך הרבה 'פאקים' במערכת, שלא אפשרו לי את עבודת הסיעוד הנקייה", היא אומרת. "מישהי שאוהבת את עבודת האחות ומזדהה איתה לא תעזוב חולה כי נגמרה לה המשמרת. המקום הזה, שבו המערכת הציבורית מנצלת את תחושת האחיות, משאיר את הסיטואציה לא פתורה. אני לא מתחרטת על השינוי, כי אחרת לא הייתי מצליחה לגדל את ילדיי. גם כיום, כפסיכולוגית, אני מסתכלת על האנשים בעיניים של אחות".
"הסיפוק עצום, אבל העומס עצום"
אצל מורן זאבי הדברים נראים אחרת. היא החלה את דרכה בקד"צ בגיל 18 וסיימה את הצבא כאחות מוסמכת. לאחר שהשלימה לימודיה לתואר ראשון עבדה כשנה בטיפול נמרץ לילדים בבית החולים איכילוב. אמהּ נמצאת במקצוע כבר עשרות שנים, אך לדברי הבת היא תעזוב את הסיעוד מיד עם תום לימודיה, שאותם היא מממנת באמצעות עבודתה כאחות.
"כשהייתי באיכילוב התחלתי להבין שאם מסתכלים על העתיד כדאי לשקול אפשרויות נוספות", היא אומרת."לא מצאתי את עצמי מתפתחת בתחום למרות העניין והסיפוק. העומס על האחיות הוא עצום. אני מסתכלת עשר שנים קדימה ואני לא חושבת שאני רוצה לעבוד לילות וחגים רק כדי להתקדם וכדי שתהיה לי משכורת נורמלית. פגשתי כאלה שגם אחרי 20 שנה נמצאים באותו סטטוס וזה העיב עליי יותר מהכול".
זאבי מעידה שאת ההיכרות עם המקצוע היא מביאה מהבית, מאמא שלה, שעובדת כאחות כבר 20 שנה ולדבריה נמצאת באותו מעמד. "אני לא הייתי מנחשת שאלך גם אני לעבוד בזה, אחרי שראיתי את זה בעצמי וידעתי כמה קשה זה עבור אמא שעובדת המון ובקושי נמצאת בבית", היא מסבירה.
"זה תמיד משך אותי, אבל כשאני רואה את אמא שלי אני אומרת לעצמי שאני לא רוצה להיות ככה בעוד 20 שנה. גם היא מאוד שמחה שהחלטתי לעזוב את המקצוע. הגעתי לרמה שאני עושה 'וי' על דברים וזה חורה לי, כי לימדו אותנו משהו אחר לגמרי".
זאבי מאמינה כי שביתת האחיות היא ראויה ונכונה משום ש"אחיות תמיד נופלות בין הכיסאות ולוקחים אותן כמובן מאליו. אפילו עכשיו בשביתה קשה להן כי חצי יום הן מפגינות ובחצי השני עובדות". לוי מצטרפת גם היא לתמיכה: "אף אחד לא רואה אותן היום כשהן שחוקות. לא פעם הן מלוות אנשים בדרכם האחרונה ולא רואים אותן. איך אפשר להגיד שהן עובדות רק בשביל התלוש? ואיפה כל הטראומה והדם והצואה שבתוך המקצוע הזה? מקצוע האחות הוא אצילי כי יש בו היכולת להגיע למקום הכי פגיע בצורה ענווה ותומכת וזה בדיוק מה שחסר להן - תמיכה".
לפנייה לכתב/ת 
