פוסט טראומה: על כנות, היכרות והתנכרות

<< רוצים לקבל כרטיסים למופעים שווים? היכנסו לתחרות "משפחה מדליקה"!  >>

• זמני כניסת שבת ועוד על פרשת מקץ
  
• רבנים בכירים: תומכים ביו"ר צהר לרבנות הראשית
• ירדן מתלוננת: תפילות ולבוש חרדי - פרובוקציה
  

בתיאור המפגש הראשון בין יוסף לאחיו, מופיע התואר "כנים" חמש פעמים ביחס לאחיי יוסף. שמונה פעמים נוספות עולה האפשרות כי האחים אינם כנים, כי אם מרגלים שבאו לראות את ערוות הארץ. ובתווך נחשף עולמו של יוסף, המכיר את האחים, מתנכר אליהם, וגורם להם להכיר את עצמם, ולהודות על האמת.

יוסף הוא היחיד המודע לכך שהשיחה המתקיימת במצריים היא שיחה משפחתית בעלת תוכן קדום וכואב. אף שרק יוסף מודע לכך, וכמעט ברוח פלא, נראה שגם האחים מקיימים מול המשנה למלך, את השיחה הטעונה עם האח ש"איננו". אולי מכיוון שמהרגע שהאחים מכרו את יוסף הם מרגישים כל כך אשמים, שכל משא ומתן שלהם עם העולם שטוף בזיכרונות אותו היום.

טראומה משפחתית מושתקת

באשר הולכת משפחת יעקב, הולכת עמה היעלמותו הפתאומית והמסתורית של יוסף. הם לא מדברים על זה והם וכל הזמן חיים את זה. אני מבקשת לחזור ולהתבונן בשיחה הקצרה והמפתיעה בה מבשרים הבנים לאביהם על היעלמותו של יוסף: "יְשַׁלְּחוּ אֶת-כְּתֹנֶת הַפַּסִּים, וַיָּבִיאוּ אֶל-אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, זֹאת מָצָאנוּ: הַכֶּר-נָא, הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא--אִם-לֹא. לג וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; טָרֹף טֹרַף, יוֹסֵף" (בראשית ל"ז, ל"ב-ל"ה).

שני פסוקים מספיקים לתיאור הבשורה וקבלתה על ידי יעקב. לא ברור אם הבנים מגיעים בעצמם אל אביהם, או מסתפקים במשלוח הכותונת המגואלת בדם. הם לא מספרים איך מצאו אותה, ומה הם עוד יודעים על שהתרחש. הם שואלים שאלה כמעט טכנית, מרוחקת: 'הכר נא... בנך... אם לא'. הם לא נוגעים בדבר. ידיהם לא שפכו ולבם לא הרגיש. הם – רק שאלה.

ויעקב? תמיד מפתיעה אותי המהירות בה הוא מקבל ומעכל את הבשורה המרה. הוא רואה, הוא מציע הסבר ומיד מתאבל. יעקב מכיר את חלומות יוסף ואת קנאת האחים. הוא רואה את בניו מחזיקים את הכותונת המדממת, בעודם מתחמקים מדיבור ישיר. יעקב שומע עדות מוזרה ולקונית, ובכל זאת הוא ממהר לקבל, לבנות לעצמו סיפור, ולהאמין.

בכל שנה, כשקוראים בתורה את סיפורי יוסף, אני משתאה מחדש מול האיש הכריזמטי והמוכשר הזה, שהצליח לסלוח לאביו על שנות הבגידה והשכחה.

מאז הטראומה לא מדוברת אבל גם לא עוזבת את המשפחה. אובדן יוסף מלווה את יעקב ובניו, ועל כן כשיעקב שולח את בניו לשבור אוכל במצריים מדגיש המספר: "וְאֶת-בִּנְיָמִין אֲחִי יוֹסֵף, לֹא-שָׁלַח יַעֲקֹב אֶת-אֶחָיו: כִּי אָמַר, פֶּן-יִקְרָאֶנּוּ אָסוֹן" (בראשית מב, ד).

מאז ימי ה'טרוף טורף' נשאר בנימין קרוב לאבא. יתר על כן, אף אחד במשפחה לא מוכן להגיד מה קרה ליוסף. יעקב קורא לזה "אסון", בהמשך הפרק ידברו האחים על "האחד שאיננו". הם אפילו לא יגידו "אחינו". היה "אחד" ועכשיו הוא "איננו". בפרשה שלנו לומד יוסף כיצד מספרת משפחתו את סיפור היעלמותו. איזה אסון? איך איננו? מי איננו? כולם מכרו את יוסף, וכולם נותרו ללא מילים.

מכיר, מתנכר וכן - שלושת מילות הכ' פרשה

כאמור, השיחה הראשונה בין יוסף ואחיו מוזרה. שוב ושוב מאשים יוסף את אחיו כי הם מרגלים שבאו לראות את ערוות הארץ. שוב ושוב חוזרים האחים על טענתם כי הם כנים. התואר 'כנים' מוזכר במקרא רק כאן, בשיחה שבין יוסף לאחיו. האחים ויוסף משתמשים בהווה בשביל לדבר על העבר:

"וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת-אֶחָיו, וַיַּכִּרֵם; וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם, וַיֹּאמְרוּ, מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר-אֹכֶל. וַיַּכֵּר יוֹסֵף, אֶת-אֶחָיו; וְהֵם, לֹא הִכִּרֻהוּ. וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף--אֵת הַחֲלֹמוֹת, אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם, לִרְאוֹת אֶת-עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, לֹא אֲדֹנִי; וַעֲבָדֶיךָ בָּאוּ, לִשְׁבָּר-אֹכֶל. כֻּלָּנוּ, בְּנֵי אִישׁ-אֶחָד נָחְנוּ; כֵּנִים אֲנַחְנוּ, לֹא-הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים. וַיֹּאמֶר, אֲלֵהֶם: לֹא, כִּי-עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם לִרְאוֹת. וַיֹּאמְרוּ, שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ-אֶחָד--בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת-אָבִינוּ הַיּוֹם, וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, יוֹסֵף: הוּא, אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵכֶם לֵאמֹר--מְרַגְּלִים אַתֶּם" (בראשית מ"ב, ז'-י"ד).

זו שיחה מעגלית. שיחה חסרת תכלית. והיא נמשכת עוד כמה פסוקים. הוא אומר שהם מרגלים, והם מתעקשים שהם לא. הוא לא באמת מוכיח את דבריו, והם לא באמת מוכיחים את דבריהם. כאילו סתם. אלא שההוכחה המוזרה שהם מציעים לכך שהם לא מרגלים, חושפת את השיחה הסמויה מן העין. השיחה מתקיימת במודע של יוסף ובלא-מודע של האחים.

המילה"'הכר" היא מילה טעונה במשפחת יעקב. זו המילה שבה משתמשים האחים בפרשם את הכותונת המדממת. זו המילה המכריעה את דינו של יוסף גם בתודעתו של אביו הממהר "להכיר" ומתנכר מאחריותו לבנו.

ההכרה חוזרת אל המשפחה ההלומה, אלא שהפעם היא משחקת במגרשו של יוסף. יש דין ויש דיין ויוסף הוא המכיר, והוא בוחר להתנכר. הוא משיב התנכרות תחת התנכרות. ברגע זה קביעת האחים: "כנים אנחנו" מזעזעת את יוסף ואת קוראי הסיפור. כנים? הם? הם התנכרו ליוסף ושקרו לאביהם. עכשיו הם שוב משקרים. חמש פעמים צועק אלינו מתוך הפרק התואר 'כנים', חמש פעמים אנחנו, יוסף והאחים נזכרים בהונאה הגדולה.

לא זו אף זו, על מנת להגדיל את עוצמת הדיבור הלא-מודע והשיחה הכפולה, אומרים האחים ליוסף: "כולנו בני איש אחד". האם הם מדברים על עצמם? האם הם כוללים אותו איתם? כמה מצמררת יכולה להיות האמירה הקצרה הזו, ואיזה אפקט קשה יש לה כשהיא מובאת כהוכחה (משונה) לכך שהם כנים. סיפור המכירה צועק אלינו מתוך הפרשה.

הא' הקטנה של האמת

האחים אומרים: "בני איש אחד נחנו כנים" ואבן עזרא שואל למה כתוב "נחנו" ולא "אנחנו": "נחנו בלא אלף, והוא האמת". איפה שהוא חייבת לבצבץ מתוך הטקסט המטורף של האחים תחושת האשמה. שנים רבות לפני פרוץ הפסיכואנליזה, אבן עזרא מתייחס ברצינות פרשנית לפליטת פה קטנה, לא' אחת שנעדרה מראש המילה.

אי אפשר, אומר אבן עזרא, להציע שקרים וכיסויים עבים כל כך בלי למצמץ, ולכן מגיעה פליטת הפה של האחים, הם אומרים "נחנו" במקום "אנחנו" ומשמיטים את האות א', המחזיקה את האמת. בגלוי הם אומרים: "אנחנו כנים" ובנסתר הם אומרים: "נחנו שקרנים".

כיוון שהתואר "כנים" מופיע בכל המקרא רק בסיפור זה, בוחר אבן עזרא לפרשו: "כנים - נאמנים, ויתכן להיותו מגזרת 'כן תעשה כאשר דברת', או מגזרת 'כן בנות צלפחד'. כמו האמת". ואכן, ה"כן" מצליף בדיאלוג שבין יוסף לאחיו, בנוסף לחמשת האזכורים של ה"כנים", אנו שומעים עוד שני צלילי "כן" עולים מתוך השיחה: "ויעשו כן", "על כן באה עלינו הצרה הזאת".

יוסף מהתל באחיו וגורם לפושעים לחזור לזירת הפשע ולצעוק שוב ושוב: כנים, כנים, כן... כן... לא מרגלים. והאחד? איננו....

מילת אמת שכוח בה לתת

כמה זמן הם יוכלו לסתום ללב את הפה, ולצעוק שקרים? כמה זמן הם עוד יוכלו לדבר על הטראומה והאשמה במונחים של 'אחד' ו'איננו'? עד מתי הם יוסיפו לשקר לאביהם ולעולם שהם "אנשים כנים" ו"אחים"? יוסף, המודע לקיומה של השיחה הכפולה, מביא את האחים אל נקודת השבירה והוא שומע את מה שהוא חייב לשמוע בשביל לבחור לסלוח.

הוא סוף סוף שומע אותם באמת כנים. הוא שומע אותם אשמים.

הוא שומע אותם מודעים לכך שהם נוכרים ומתנכרים. הוא שומע אותם לוקחים אחריות: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ; עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ, הַצָּרָה הַזֹּאת" (בראשית מב, כא).

הנה, הניכור הפך מהעמדת פנים של כנות, לכנות של ממש, ואנחנו שומעים לראשונה שיוסף התחנן אל אחיו. ואנחנו שומעים את גודל האכזריות ואת עוצמת ההתנכרות. ועכשיו יוסף המשביר יכול להישבר (כמעט): "וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם, וַיֵּבְךְּ; וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם, וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם" (בראשית מב, כד).

עוד מעט ייסגר החשבון, ויוסף, האציל באדם, יטפל במסירות באביו ובאחיו, וגם יטען שהכול לטובה. הלוואי שהייתי יודעת לסלוח כמו יוסף.

שבת שלום.

• מה יורם טהרלב כתב על הפרשה? שבע פרות, ארבעה שרים והקשר לטחורים