פרנק לאנג'לה: 'אסור שתהייה מגבלת גיל לעבודה'
בגיל 75, הרבה אחרי גיל הפרישה המקובל, פרנק לאנג'לה מרגיש בשיאו ולוקח על עצמו פרויקטים, כמו בקומדיה "רובוט ופרנק", בו הוא מגלם שודד מזדקן ומאותגר טכנולוגית. "אני מעדיף לדעת איך לבשל מללמוד לסמס", הוא אומר בראיון
עד לפני ארבע שנים, פרנק לאנג'לה היה שחקן משנה/אופי מוערך ועסוק, אבל שמו לא נישא בפי כל. הוא בעיקר נמנה על הקטגוריה של "מאיפה הפרצוף הזה מוכר לי?". ואז הגיע הסרט "פרוסט/ניקסון" (2008), בו גילם את הנשיא האמריקני ריצ'רד ניקסון, ובזכות הישגיו בסרט הזה הוא קיבל הרבה פרסים ומועמדויות, כולל מועמדות לאוסקר.
לאנג'לה כריצ'רד ניקסון בסרט "פרוסט/ניקסון"
לאנג'לה המרשים, תמיר הקומה, ובעל הנוכחות, ידע לנצל את המומנטום, והמשיך מאז לקבל תפקידים ראשיים או להופיע בלהיטי קופה כמו "זהות לא ידועה", לצידו של ליאם ניסן. "אני מרגיש בשיאי", הכריז לאנג'לה, בראיון בפסטיבל קאן. "אני מרגיש שמאוד רוצים אותי, ולא הרגשתי כך בהכרח לפני עשר שנים. בשנים האחרונות, הקריירה שלי הגיעה למקומות חדשים. וזאת בניגוד להרבה מהחברים שלי, שמתקשים, ולא מצליחים להשיג עבודה. הם מרגישים שהזמן שלהם עבר כבר, שהם איבדו את המראה שלהם, או משהו בסגנון".
ללאנג'לה אין גם שום כוונות לפרוש או לצאת לגמלאות. התיאבון שלו נפתח והוא רק רוצה לעבוד יותר ויותר. "אני חושב שזה נורא שאנשים חייבים לוותר על העבודה שלהם בגיל 65", הוא מתקומם. "בשבילי לא לעבוד, זה יהיה דבר נוראי. אנשים צריכים לעבוד עד שהם לא רוצים לעבוד יותר. אני לא חושב שצריכה להיות מגבלת גיל. צריך לחיות עם כל האנרגיות שלך ממש עד הסוף. זה עצוב שמישהו בעל יכולת, חכם ומנוסה צריך לפרוש.
"כל אישה נשואה שאני מכיר אומרת לי שהיא לא יודעת למה בעלה פרש, ושהפרישה פשוט שאבה את החיים ממנו. הוא לא רוצה לעשות כלום, רק לראות טלוויזיה. לא רוצה לשכב, לא רוצה לצאת, הוא לא סקרן, ולא רוצה ללכת למוזיאונים. זה בגלל שהוא לא עובד, הוא לא עושה משהו. הוא לא יוצר, אין כלום שגורם לדם שלו לזרום".
ממשיך כמו רובוט
לאנג'לה, שחוגג בשבוע הבא 75 לכינונו, ממשיך בשלו ובמרץ. וכך הוא ממלא עכשיו תפקיד ראשי בסרט "רובוט ופרנק", שמגיע היום (ה') לבתי הקולנוע בישראל. לאנג'לה מגלם את פרנק, שודד תכשיטים גרוש מזדקן, שחי לבדו בבית גדול ומוזנח. בתו (ליב טיילר) עסוקה בלשוטט בארצות נידחות, בעוד בנו הקרייריסט (ג'יימס מרסדן) דווקא משתדל לסייע לו ולבקר אותו, אבל מקטר שהוא צריך לנסוע אליו עשר שעות, וזה בא על חשבון זמן האיכות שהוא מבלה עם הצאצאים שלו.
הבן מודאג מבעיות הבריאות ומדעיכת הזיכרון של האב, ומחליט לקנות לו רובוט משוכלל ומשודרג, שמסוגל להכין ארוחות, לנקות את הבית ולנהל שיחה. בהתחלה פרנק מתנגד לכניסת הצעצוע הצחור והנמרץ, שמתחיל לעשות סדר בבלגן. ולאנג'לה בהחלט יכול להזדהות עם ההתנגדות הזאת לשכלולי הטכנולוגיה.
"גם הבן שלי תמיד מגיע לבית שלי, ומנסה להסביר לי איך מפעילים מכשירים וכפתורים, ואומר: 'אבא, שם'. באחד הימים, בתי ניסתה ללמד אותי איך לסמס, ואמרתי לה: 'אני לא רוצה לסמס, אני מעדיף לאכול צלחת פסטה'. כן, אני מעדיף לדעת לבשל ארוחה טובה מאשר ללמוד לסמס."
אחרי ההתנגדות הראשונית לרובוט, פרנק מתחיל לחבב את הייצור הטכנולוגי היעיל, ומחליט לרתום אותו ואת כישוריו למזימות השוד הבאות שלו. נדמה שגם ההתנגדות של לאנג'לה לקדמה התמוססה, מאז היום בו נפנף את בתו, שניסתה ללמד אותו לסמס. "נכון, גם אני עדיין ממשיך לשאול מה אומר החץ או הכפתור הזה במכשירים אלקטרוניים", מעיד לאנג'לה, "אבל כבר יש לי אייפד וקינדל. הרבה יותר קל להפעיל אותם, ממה שחשבתי".
"אני עדיין לא רוצה להחליף את המפגש והמגע האנושי. הקינדל אמנם מאוד נוח, וקל להסתובב איתו, אבל במקביל אליו, אני תמיד אסתובב גם עם ספר, בגלל שאני אוהב ספרים. הם החברים הכי טובים שלי. בכלל, אנשים כיום מפחדים לגעת, או לצחוק ולבכות אחד עם השני, בגלל שיש להם את כל הצעצועים האלה, וזה גורם להם להיות רחוקים מהאנשים סביבם".
לאנג'לה הוציא השנה ספר זיכרונות בשם "Droppes Names", וזאת הזדמנות להיזכר איתו ברגעים אחדים מהביוגרפיה שלו. הוא בא ממשפחה ממוצא איטלקי וגדל בניו ג'רזי. "בניגוד לילדים האמריקנים שחיים בבועה וכל הזמן מגוננים עליהם, גם באמצעות טכנולוגיה, אמא שלי פתחה את הדלת האחורית לחצר ואמרה: 'לך תאכל עפר'. טוב, היא לא אמרה לי את זה באמת, אבל לאור הדרך בה גידלו אותי, לא הייתה לי ברירה אחרת, והייתי צריך לחזק את המערכת החיסונית שלי. לא לקחתי אנטיביוטיקה על כל שטות, לא אמרו לי שיש לי הפרעות למידה כי הייתי איטי בלמידת שריכת הנעליים שלי".
מלטפים את הצעירים
אחרי האוניברסיטה, לאנג'לה החל להופיע בתיאטרון, וזה הפך לביתו בשני. ב-1970 הוא הגיע לקולנוע, עם שני סרטים "12 הכיסאות" של מל ברוקס ו"יומנה של עקרת בית" של פרנק פרי, שזיכה אותו במועמדות לגלובוס הזהב. ולמרות ההתחלה הנאה הזאת, והופעה בהמשך בסרטים מדוברים כמו גילום הרוזן הערפדי ב"דרקולה" מ-1979, לאנג'לה תמיד העדיף את הבמה על פני הוליווד, ובזכות עבודתו בברודוויי, הוא ליקט לא מעט פרסים וביקורות מהללות.
פרנק לאנג'לה כדרקולה ב-1979
"בתחילת הקריירה שלי הייתי לחוץ מול המצלמה כי חשבתי שהיא תראה את כל מה שאני לא רוצה להראות", הוא מתוודה. "לקח לי הרבה מאוד סרטים להיות כל כך רגוע מול המצלמה. ועכשיו אני לא יכול לחכות להראות את כל מה שיש לי להראות. כיום אין לי שום בעיה להיחשף או להיות פגיע. רוב האנשים נסגרים שהם מזדקנים, אבל אני חושב שצריך להוריד את הווילון ולתת להכל לצאת. ממילא נמות".
אתה דווקא נראה בכושר טוב, ושאין לך שום כוונות להיפרד מאיתנו בקרוב.
"האמת, אני חייב לעשות יותר כושר. אבל כנראה שיש לי גנים טובים. אני בא ממאגר גנים איטלקי טוב. גם הורי המנוחים נראו צעירים יותר ממה שהם היו".
בשנים האחרונות הופעת עם לא מעט שחקנים צעירים. ממה התרשמת במיוחד?
"שייה לבוף, ששיחק לצידי ב'וול סטריט: הכסף מדבר', תזזיתי מאוד, ויש לו המון אנרגיה, וזה מה שהופך אותו לכל כך מושך מבחינת המצלמה. זה גורם לך לרצות לראות אותו. יש לשייה גם אישיות מעניינת, והוא נותן הרבה כבוד לאנשים מבוגרים ומתנהל בצורה מקצועית על הסט. הוא מגיע ראשון בבוקר ויוצא אחרון, ותמיד הוא עוזר ושואל אם צריך עזרה".
"הבעיה כיום היא שהשחקנים הצעירים מוקפים בצבאות של סוכנים ועוזרים", הוא אומר. "חבר שלי קיטר: 'אין לך מושג כמה זמן חיכיתי בסט לשמוק הזה, כדי שיצא מחדר ההלבשה - כי הוא לא היה בטוח, או שהסוכן שלו אמר לו לא לצאת. ואז, שהוא כבר מואיל להתייצב, הוא אפילו לא אומר לך בוקר טוב. אני שחקן כבר ארבעים שנה, והילד הזה מתנהג כאילו הוא איזה משהו'.
"כשאני הייתי שחקן צעיר, היית עף, אם היית מתנהג ככה. עכשיו פשוט כל הזמן מלטפים את הכוכבים האלה. למזלי, יצא לי להיתקל לאחרונה בצעירים ממש נחמדים. למשל ג'יימס מרסדן איתו עשיתי כבר שלושה סרטים ('סופרמן חוזר', 'הקופסא' ועכשיו 'רובוט ופרנק'). עכשיו אנחנו מחכים לסרט, בו נוכל לשחק מאהבים", אומר לאנג'לה וצוחק.
למרות שלאנג'לה הוא דמות נערצת בקרב עמיתיו השחקנים, או בקרב במאים ומבקרים, לא מעניין אותו לשחק את המשחק ההוליוודי. "הרבה פעמים אני משתתף בארוחות ערב ניו יורקיות חגיגיות, בהן אני האדם היחיד שמגיע אליהן באמצעות הרכבת התחתית. אני יכול להרשות לעצמי נהג, אם הייתי רוצה. אבל אני לא רוצה, אני רוצה להישאר בעולם, ולהקשיב לשיחות ברכבת, כי זה עוזר לי כשחקן. אני לא באמת כוכב קולנוע. אני שחקן".
