החלום האמריקני על הסכין

החלום האמריקני הוא מושג פופולרי אשר ניתן אולי לאפיון, כאיזושהי הנחה מיתית בדבר היותה של אמריקה ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. ארץ של חופש, יכולת, זכויות. ארץ שבה יכול כל אדם, מכל מוצא או מעמד חברתי, להצליח בגדול בעזרת עבודה קשה ונחישות. "גטסבי הגדול" שפירסם פ. סקוט פיצג'רלד ב-1925, הוא אחד הביטויים הנוקבים ביותר לשבר הגדול של החלום הזה.

• ספרים על סף הסכינים
• ספרים על אהבה בעין הסערה
• ספרים על משפחות מורכבות
  

דמותו וגורלו של גטסבי מורכבים מכדי שיהיה אפשר להכניסם לתבנית דוגמטית כלשהי, אך ניתן לומר שסיפורו, כמתעשר חדש שלא בוחל גם בעסקאות מפוקפקות על מנת לזכות בעושר, הצלחה ואהבה, מציג ללא ספק את הצד האפל של החלום האמריקני ומעלה שאלות נוקבות בדבר שרירותן של כל אותן הנחות העומדות בבסיסו. בחרתי להציג כאן חמישה יוצרים שמתייחסים אף הם, כל אחד בדרכו הייחודית, לחלום האמריקני - וגם לשברו.  

"של עכברים ואנשים", מאת ג'ון סטיינבק

ג'ון סטיינבק, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1962, הביא אל הספרות האמריקנית את כל הייאוש וחוסר המוצא שעלו מתוך השפל הכלכלי הקשה, שאליו נקלעה ארצות הברית בשנות ה-30 של המאה ה-20. הוא עשה זאת באופן אפי וגורף ברומן הגדול "ענבי הזעם", ובדרך מחודדת לא פחות בנובלה שכתב שנתיים לפני כן ב-1937 "של עכברים ואנשים".

עטיפת הספר "של עכברים ואנשים". הישרדות במציאות קשוחה

שני גיבורי הנובלה, לני וג'ורג' הם פועלי חווה שכירים המנסים לשרוד במציאות הקשה של הימים ההם. החלום שלהם ממוצע ביותר: חווה קטנה, מקום משל עצמם, חיים של כבוד. אך השילוב בין המציאות הדורסנית של אותן השנים, והגורל הסתום המתבטא בדמותו האומללה של לני, הנעדר יכולת להבין את כוחו הפיזי העצום, מביא לתוצאות טרגיות. לני וג'ורג' אינם מגיעים כמובן למחוז חפצם המיוחל, אך בדרכם לאן שזה לא יהיה, אנו מתוודעים לחצר האחורית של אמריקה, ארץ של חוות צחיחות, דעות קדומות ותקיעות חסרת מוצא - מרחק רב מאד מן החלום האמריקני, יהיה אשר יהיה.

"דבר קטן וטוב", מאת ריימונד קארבר

כמה עשרות שנים לאחר ג'ון סטיינבק, הציג ריימונד קארבר את הגרסה שלו למקום שבו השתבש החלום האמריקני. קארבר כתב על האמריקני הפשוט, איש הפרברים, שאם רק מגרדים מעט מפני השטח של חייו - נחשפת תהום נוראה ועקרה. הסיפור "דבר קטן וטוב" הוא אחת הדוגמאות המצוינות לאופן שבו פורם קארבר את הבנליה הפרברית, ומותיר את גיבוריו חסרי הגנה מול המציאות.

אם צעירה נכנסת לקונדיטוריה להזמין עוגת יום הולדת לבנה הבן השמונה. על העוגה היא מבקשת שיופיע קישוט של חללית הפונה לכוכבים. במהלך חילופי הדברים היא מוצאת את עצמה נעלבת מיחסו הקורקטי של האופה שאינו חולק את התלהבותה, ואז ממשיכה אל חייה המאורגנים. כמה שעות מאוחר יותר, תקרוס כל מראית העין הזו, עם פציעתו האנושה של הילד בתאונה סתמית. כל סממני החלום האמריקני: הבית בפרברים, כיבוש החלל, המשפחה המלוכדת, יאבדו מערכם מול מקריותו של האסון, החושף אותם כסמלים מרוקנים. הסיפור מסתיים, כפי שהחל, במאפייה, בסצנה עדינה, דתית כמעט, שבה הופכים לחם הבוקר הטרי והקשר האנושי הפשוט עם האופה, למקור של נחמה עבור ההורים האבלים. הניכור פינה את מקומו, ולו לרגע, לחמלה.

"מוטל בן פייסי החזן", שלום עליכם

זווית אחרת לגמרי על החלום האמריקני מספק לנו מוטל, גיבור ספרו של שלום עליכם. מנקודת מבטו כילד, אמריקה, שאליה מגיעה משפחתו הגלותית מקץ מסע מפרך, היא אכן חלום, ארץ של אפשרויות חדשות לגמרי: נסיעה ברכבת התחתית או במעלית, השפה החדשה, המנהגים והאנשים, כל אלה מהלכים עליו קסם ומתחברים לעליצותו ולאופטימיות הטבעית שבדמותו. שלום עליכם מתבל כל זאת בשפתו השנונה ובשיבושי לשון משעשעים המאפיינים את נסיונותיהם של המהגרים היהודים לקלוט את המונחים האמריקניים החדשים.

"הסנדק". אווירה של הגירה מזווית שונה(צילום: איי פי)

התוצאה היא היווצרותו של מבט קומי, ולכן גם אופטימי, על הארץ החדשה. וכך, גם חוויות לא פשוטות העוברות על המשפחה במחלקת ההגירה באליס איילנד, נחוות על ידי מוטל מצידן המשעשע דווקא. בהמשך, בשיאו הקומי של הפרק "בניו יורק, בסטריט", ניצל מוטל מחוזק ידו של אחיו על ידי עובר אורח מקרי שהמנהג המיושן של הכאת ילדים לשם חינוכם אינו מקובל עליו, ומוטל מעיר בשמחה "ואתם, לכו ואל תאהבו את הארץ הזו", כלומר, איך אפשר שלא לאהוב את המקום הנהדר הזו שבו ענישה פיזית היא בגדר דבר שפס מן העולם.

אגב, אותה חוויה של הגירה, ושל כניסה לאמריקה ולניו יורק דרך מרכז ההגירה באליס איילנד, מוצגת ב"הסנדק 2" ובמספר סרטי קולנוע אחרים, מצידה הקודר, המנוכר, המאיים. ניו יורק שאליה מגיע ויטו קורליאונה הצעיר היא אכן צוהר אל אפשרויות חדשות, אך כאלה הנקנות דרך פשע וסינדיקציה, גרסה מעוותת של האידיאה האמריקנית בדבר העלייה המהירה לפסגה.

"שירת עצמי", מאת וולט ויטמן

מי שהאמין בלב שלם בחלום האמריקני וגם נתן לכך ביטוי מרהיב בשירתו הגדולה, הוא המשורר וולט ויטמן. בשונה אולי מכל מה שנכתב מאוחר יותר, מתוך נקודת המבט הקודרת והמפוכחת יותר של המאה ה-20, עבור ויטמן החוויה האמריקנית היא בגדר אקסטזה מתמשכת של איחוד - בין הפרט לחברה, בין האדם לטבע. דמוקרטיה לא הייתה עבורו רק מושג מדיני מופשט, אלא דרך חיים אמיתית, שמשמעותה היא שכל אדם באמת שווה לרעהו. את התובנות הללו הוא שב וביטא בשירים בעצם צורתם - שורות רחבות, ריתמוס חופשי, מנייה חוזרת ונשנית של פרטים ההולכים ומצטברים לכדי תמונה פנורמית סוחפת, שהניגודים המאפיינים אותה מתמזגים לאחדות חובקת כל בתוך יישותו של המשורר:

"מחומר גס קוֹרצתי ומחומר מעודן אני עשוי,/ איש האומה מרובת-האומות, קטנה שבהן היינו הך וגדולה שבהן היינו הך/ דרומי וצפוני באותה מידה.../ לכל צבע-עור ומעמד אני שייך, לכל שכבה ודת,/ איכר, מכונאי, אמן, ג'נטלמן, ספן, קוֵוקר,/ אסיר, סרסור, פורע חוק, עורך דין, רופא, כומר". ויטמן מימש בשיריו את המיתוס של אמריקה הגדולה, רחבת הידיים, הפתוחה לכל, השוויונית, החדשה. היום אולי קשה הרבה יותר להאמין באידיאלים אלה, אך הדבר לא מוריד כהוא זה מעוצמת משיכתם, ובעיקר מן הפרץ האדיר של שכנוע פואטי לו הם זוכים בשיריו.

"המתאגרף", "אמריקה", "נעימה אמריקאית"

מאת פול סיימון

המאזין למילות שיריו של פול סיימון יודע שמדובר באחד המשרטטים המדויקים ביותר של החוויה האמריקנית, כולל כמובן מפח הנפש הכלול בה כתוצאה מן הפער בין החלומות הגדולים למציאות האפורה. "המתאגרף", אחד משיריו הידועים, מספר את סיפורו של נער עני שעוזב את ביתו ומגיע לניו יורק בחיפוש אחר אותו "משהו" לא מוגדר שמושך אנשים אל העיר הגדולה, אך מוצא עצמו מתמודד עם שגרה שוחקת, קור ובדידות.

"אמריקה" של פול סיימון. מה כולם מחפשים בה

"אמריקה", הוא שיר אהבה נפלא על זוג אוהבים צעיר שיוצאים במסע לאן שהוא.

זהו מסע רומנטי, ביטניקי, אך ברגע של אמת, כשנערתו ישנה, פונה אליה הגבר ומודה בייאוש הסתום המקנן בבסיסה של פנטזיית החיפוש והחופש אותה הם מנסים לחיות, "אני מרוקן וכואב, ואיני יודע למה". בסיום השיר מביט הגבר במכוניות הנקבצות על הכביש המהיר של ניו ג'רזי וקובע "כולם באו לחפש אחר אמריקה." 

אמירה שהיא אירונית ומיתית בעת ובעונה אחת. ביטוי נוסף להפכפכותו וחמקנותו של החלום האמריקני, אצל סיימון נמצא בשיר "נעימה אמריקנית", מעין חשבון נפש שלם של דור, לאחר וייטנאם ולאחר ווטרגייט, וגם בו הדובר הוא גבר בודד, השקוע בחיים של עבודה אפורה בעיר הגדולה. לרגע אחד של חלום, רוחו מתנשאת וחולפת על פני פסל החירות - אך זהו גם סמל מתעתע, כיוון שחלום התעופה הזה הוא בעצם חלום של מוות "וחלמתי שאני מת, /וחלמתי שנפשי התנשאה באופן בלתי צפוי,/ והביטה אלַי מטה... /ושם הרחק למעלה עיני ראו היטב/ את פסל החירות,/ מפליג אל תוך הים..." .

ליאור שטרנברג הוא משורר ומתרגם. בימים אלה רואה בהוצאת "אחוזת בית" תרגומו ל"גטסבי הגדול" מאת פ. סקוט פיצג'רלד.