"גן העדן שלי הפך לגיהינום"
פרויקט תיעוד קורות חייהם של ניצולי השואה לדורות הבאים מזמין אתכם: קרובי משפחה, חברים ושכנים של ניצולי שואה, לסייע בהנצחת סיוע חייהם לפני תוך כדי ואחרי מלחמת העולם השנייה. במסגרת המבצע יועלו הסיפורים לאתר אינטרנט ממשלתי שישמר את הסיפורים למען הדורות הבאים. לפניכם סיפור חייה של הרטה גולדמן
נולדתי בקיץ 1928 בעיירה קטנה בשם זבלוצ'ה בשלזיה שבדרום פולין. הייתי בת זקונים למשפחה יהודית יחידה בעיירה. אבי היה בעל חנות קטנה בה מכר מזון ודברי סדקית. הכפריים הגויים היו משלמים עבור המצרכים, לעיתים קרובות למדי, בביצים בחלב, בירקות ובפירות.
איזור שלזיה היה מיושב לפני מלחמת העולם הראשונה על ידי דוברי גרמנית. גם בשנות העשרים והשלושים השפה הגרמנית הייתה שפת הדיבור של מרבית שכנינו בנוסף לשפה הפולנית. אצלנו בבית דיברנו גרמנית, עובדה שלא מנעה קיום אורח חיים יהודי בביתנו.
יחסי השכנות היו טובים. אני למדתי בעיירה סמוכה לזבלוצ'ה. בסטרומין, בה חיו משפחות יהודיות. ידעתי לדבר היטב גרמנית אך לא לקרוא ולכתוב. כדי להשלים את החסר נשלחתי על ידי הורי ללמוד בבית הספר לנזירות נוטרדם שבסטרומין, שם ביליתי חמש שנים נעימות.
הפרידה מאבא ואמא
חיי בזבלוצ'ה התנהלו על מי מנוחות. חייתי במשפחה חמה ואוהבת, היה לנו גן גדול ובו פירות לרוב, הפרנסה הייתה מצויה והיו לנו עוזרות בבית. אבא שלי היטיב לצייר תמונות שמן שקישטו את קירות הבית. אחד עשרה שנים חייתי בגן עדן עלי אדמות. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הכל השתנה באחת. גן העדן שלי הפך לגיהינום.
הגרמנים לקחו תחילה את הגברים. אחר כך את היתר. את העוזרות שלנו הם גירשו מהבית. את החנות הם החרימו. נשארנו בבית רק אימי סבתי ואנוכי. גידלנו ירקות לפרנסתנו. בשר, חלב וביצים קיבלנו משכנינו תמורת ה"התחייבויות" מתקופת החנות.
תקופה קצרה אחרי שהגרמנים לקחו את הגברים, הם באו לקחת את הנשים והילדים. אימא סבתא ואני ועוד נשים רבות הובאנו למקום שנקרא ג'יג'סה. שם מיינו אותנו. הגרמנים הפרידו ביני לאימי וסבתי. לא רציתי לנטוש אותם. לא רציתי להיות בלעדיהם. ניגשתי לחייל וביקשתי בגרמנית: "אני רוצה להיות עם אימא". "אם את רוצה לחיות, הישארי כאן" ענה החייל. לא ירדתי באותה עת לסוף דעתו. לא הבנתי את המושג "לרצות לחיות". ביקשתי רשות לפחות להיפרד מהן. הוא נענה לבקשתי.
ניגשתי לאימא וסבתא, התחבקנו והתנשקנו. אימא נתנה לי עוגיות קשות אותן הכינה מבעוד מועד. "אנחנו לא נזדקק להן" אמרה אימא. היא ניחשה את הצפוי לה. זו הייתה הפעם האחרונה בה ראיתי את אימי ואני רק בת שתיים עשרה.
את אימא, סבתא והאנשים "הבלתי פרודוקטיבים" האחרים שלחו הגרמנים לאושוויץ. את אימא וסבתא הם שלחו לאושוויץ. הם לא שבו משם.
אותי ונשים פרודוקטיביות אחרות הטעינו על קרון רכבת סגור ודחוס. היינו כלואות בקרון מספר שעות. גבוה בדופן הקרון היה קרוע פתח צר. מדי פעם נדחפתי לפתח ונעמדתי על קצות אצבעותיי כדי לחפש את אימי וסבתי ולשאוף מעט אוויר צח. את אימי לא ראיתי והאוויר לא היה צח.
כעבור שעות הרכבת החלה לנוע. הגענו לסוסנוביץ. שם שיכנו אותנו בבית ספר. אני בכיתי כל הזמן. אף כי היו בנות רבות סביבי הייתי לבד. בודדה. בכיתי ללא הפסקה. באותה עת לא היה איכפת לי למות. הייתי מיואשת. כעבור שבועיים ללא מעש שוב מיינו אותנו ואני נשלחתי לגרמניה למחנה העבודה הראשון שלי: בולקנהיים.
מבולקנהיים עברתי בגרמניה למחנות מרצדורף, שיינברג ולבסוף למחנה העבודה גרינברג. בכולם עסקתי בקיפול בגדים. התנאים במחנות היו קשים מנשוא. עבדנו ארבע עשרה שעות ביום. ארוחה קיבלנו אחת ליום. הארוחה כללה פרוסת לחם אחת, צלחת מרק דלוח, תפוח אדמה וכרוב.
מחלקות המזון היו גורפות את המרק בדוד מהשכבה העליונה. כל שעלה במצקת היו מים ומעט ירקות מבושלים. המקורבות למחלקות המזון היו זוכות למרק מתחתית הדוד. במצקת מהתחתית עלו תפוחי אדמה גדולים יותר. אני לא הייתי מהמקורבות. הייתי רעבה.
"צעדת מוות"
בינואר 1945 הגיעה למחנה גרינברג קבוצת נשים יהודיות. הן הגיעו ב"צעדת מוות" מאושוויץ. שלושה שבועות הן צעדו. לגרינברג הגיעו רק אלה ששרדו את "צעדת המוות". בגרינברג צרפו הגרמנים אותנו, עובדות הכפייה מגרינברג, אל הנשים מאושוויץ והצעידו אותנו מערבה.
העונה הייתה עונת חורף. שלג כיסה את הארץ. קור עז חדר לעצמותינו. בגדים סמרטוטים כיסו את גופנו. הרגליים קפאו בתוך הכפכפים. הגרמנים השתמשו בדרכי המלך לצרכי הנסיגה, בריחה שלהם. אותנו הצעידו ביערות ובדרכים משניות. מטרת הצעדה הייתה אחת: להמית אותנו.
יחד עימי היו כמאה נשים בצעדת המוות. כארבעים אנשי אס-אס שמרו עלינו. נשים שהאנרגיה נסחטה מהן עד כלות נפלו בשלג. לאלה שאיתרע מזלן נורו על ידי האס-אס. האחרות נדחפו לתעלה שבצד הדרך, והיו למאכל חיות היער בטרם נפחו נשמתן. אוכל לא היה לנו. אכלנו ושתינו שלג. בלילות ישנו במתבנים ורפתות בכפרים שניקרו בדרך. אכלנו את המזון שנועד לפרות. תפוחי אדמה רקובים, עלי כרוב מהוהים וגזר כתוש.
לי היו נעליים. הייתי בת מזל. בחניית לילה הראשונה בצעדת המוות הורדתי את הנעליים כדי לשחרר מעט את כפותי רגליי הקפואות. בבוקר מצאתי נעליים קפואות. רק לאחר מאמצים מרובים הצלחתי להעלותם על רגליי. מאז לא הורדתי את הנעליים מרגליי. גם לא בזמן שינה.
אחרי צעידה של מספר ימים הגענו למחנה קריסטיאנשטט ללינת לילה. שם דחסו אותנו לאולם גדול. הייתי תשושה והרוגה, כמו כולן. אי אפשר היה לישון בצפיפות האיומה. אי אפשר היה לשכב. לא היה מספיק מקום לכולם. דלתות האולם היו כמובן נעולות. סרחון כבד ריחף באולם. קשה היה לנשום.
לקראת בוקר שמעתי רעש. כמה נשים, מהמבוגרות שבינינו וחזקות פרצו את הדלת באולם והחלו להימלט לכוון היער. השומר היחיד שהיה ליד הדלת לא הצליח לעמוד בפרץ. שלושים וחמש נשים הצליחו
להימלט. ביניהן גם אני וחברתי רות זינגר. משכתי בידה ורצנו עם האחרות לכוון היער.
בינתיים הגרמנים התעשתו והחלו במרדף אחרינו. הם ירו לכל כוון. חמש נשים נהרגו, נרצחו. במהלך המהומה איבדתי את רות זינגר. (למזלה ולמזלי היא הצליחה להינצל). מצאתי את עצמי לבד ביער. התחפרתי בשלג. "מה אני עושה עכשיו?" החלטתי לחזור לציביליזציה, לקריסטיאנשטט, ולהתחזות לגרמניה נוצרייה.
קראתי לעצמי מריאנה קרופ. את השפה הגרמנית ואת התפילות הנוצריות ידעתי. הייתה לי בעיה נוספת: בין מטלטלי המעטים היה ספר תפילה קטן. הייתי צריכה להיפרד ממנו. ביקשתי סליחה מאלוהים בטרם קברתי את ספר התפילה, את הסידור בשלג. (בעצם למה אני הייתי צריכה לבקש סליחה? לי נגרם עוול!).
"מי את ילדה?"
הלכתי לעבר קריסטיאנשטט, העיירה ממנה נמלטתי. הייתי כבר בת שבע עשרה שנים אך נראיתי כבת שלוש עשרה ולא יותר. הייתי קטנה ורזה. כשהגעתי לפאתי העיירה ניגש אלי גבר חייל: "אני חייל איטלקי, הגרמנים ברחו ואני וחברי נותרנו לבד" אמר. הוא הזמין אותי לכוס תה מחייה בבית קפה קטן. הוא הסביר לי איך להגיע לעמדה שלו. לא התכוונתי להגיע. הוא הלך לדרכו ואני המשכתי להסתובב בעיירה בתקווה למצוא מקום לינה.
משכתי את תשומת ליבו של איש מבוגר. "מי את ילדה?" שאל בגרמנית. "אני מריאנה קרופ. אני בורחת מהרוסים. הורי אבדו לי." עניתי גם אני בגרמנית. (הרוסים כבר היו קרובים ומשפחות שלמות היו במסע בריחה מערבה) נכמרו רחמיו של האיש למראי העלוב. הוא לקח אותי לביתו. אשתו נתנה לי קערת מרק חם ולחם. אחר כך עשתה לי אמבטיה חמה, ונתנה לי חדר מחומם ובו מיטה של ממש ומצעים לבנים.
"תודה אלוהים", מלמלתי "בכל זאת יש גם אנשים טובים". למחרת היום האיש הביא אותי לחנותו שם הדבקתי תלושים על דפים. הרדיו השמיע את אחד מנאומיו הצרחניים של היטלר. "...היהודים הם האסון שלנו..." שאג. שיירות של גרמנים, אזרחים וגם חיילים, נעו מערבה בבריחה מהרוסים.
"הרוסים אכזריים" אמר האיש החביב בעת שצרר לי צרור עם מעט בגדים ואוכל, וצירף אותי לאחת השיירות. השיירה אליה הצטרפתי הגיעה לעיירה בשם זוראו. שם היה בית יתומים לילדים גרמניים "כמוני". הנזירות שניהלו את בית היתומים קיבלו אותי בחום. כעבור כמה ימים גם בית היתומים על ילדיו והנזירות נדדו מערבה מפחד הרוסים. חלפנו על פני דרזדן.
השמיים בערו. שמחתי.
בתחילת מאי 1945 האמריקאים כבר היו עמוק בתוך גרמניה. שיירת בית היתומים שלנו נאלצה לשוב על עקבותיה מזרחה. שבנו לדרזדן בעת שהייתה תחת ההפצצות האוויריות של בעלות הברית. השמיים בערו. שמחתי. זו הייתה נקמתי הקטנה בגרמנים.
גרמניה נכנעה והמלחמה הסתיימה. פליטים מכל העמים נעו בדרכים. אני החלטתי לשוב הביתה לפולין. הודעתי לנזירות שאני עוזבת אותן. הודיתי להן. גם היום אני אסירת תודה על כל שעשו עבורי בימים הקשים ההם. התוודיתי שאני יהודיה.
חיפשתי שיירות שנעו מזרחה, כשהכוונה שלי להגיע לפולין. לאחר מסע של שלושה שבועות הגעתי לבית דודתי, אחות אבי, בקטוביצה שבפולין. דודתי זו הייתה נשואה לגוי. בשעתו אביה, סבי, ישב עליה שבעה לאחר שהתחתנה עם גוי. בדיעבד התברר כי בשל היותה נשואה לגוי ניצלו חייה וחיי שלושת ילדיה ה"חצי יהודים". ממנה נודע לי שאיש לא נותר ממשפחתי. התמוטטתי.
אבא היה במחנה הריכוז בוכנוולד כשהאמריקאים שיחררו את המחנה. אבא היה בין המתים. בכוחותיו האחרונים הוא הניע את אצבעות ידו ומשך בכך את תשומת ליבו של הצוות הרפואי האמריקאי. הוא הועבר לבית חולים ושם החיו אותו. השקו אותו בחלב ומים. לאט לאט פתחו את דרכי העיכול שלו.
"לנו בן ובת, ארבעה נכדים ושלושה נינים. כולם גרים בחולון"
חצי שנה הוא שהה בבית החולים עד שחזר להיות בן אדם. לאחר שאבא שוחרר מבית החולים, הוא הגיע לקטוביצה. המצב היה קשה לכל. תוהו ובוהו שרר בכל אירופה. אבא, יליד גרמניה החליט שיוטב לנו בגרמניה. שוב נדדתי מערבה לגרמניה. הגענו לעיר לנדאו שבדרום גרמניה ב- 1946. שם נתנו לנו השלטונות תעודות מזהות, מעט כסף ומזון.
אני למדתי במנזר קצרנות ואנגלית. אבא החליט שכדאי לנו להגר לאמריקה. אולם שליחי ארץ ישראל באירופה שכנעו אותי לעלות לארץ. אבא היגר לאמריקה ואני עליתי לארץ ישראל. בתקווה לבנות מדינה ליהודים ולהקים צבא יהודי שיוכל להגן עלינו מפני היטלרים למיניהם.
ממלחמת העולם השנייה למלחמת העצמאות
ב- 1948 עליתי על האוניה "פאן יורק" במרסיי, והגעתי לנמל חיפה. משם הביאו אותי לפרדס חנה. מלחמת העצמאות הייתה אז בעיצומה. את הבחורים שבינינו גייסו מייד לצבא. נתנו להם רובים צ'כים ביד ושלחו אותם להלחם בלטרון. רבים מהם לא שבו משדה הקרב.
גם אותי גייסו לצבא אחרי שהייה של חמישה ימים בפרדס חנה. הועברתי לתל ליטוינסקי (תל השומר היום). לביש מזלי המזוודה שלי שהכילה את כל רכושי, מעט בגדים תחתונים ועליונים תמונות ופריטים אישיים, אבדה בדרך. הצבא נתן לי מעט בגדי צבא גדולי מידות שכללו מדי צמר בשיאו של קיץ.
לא ידעתי עברית, לא היו לי חברים ולא הייתה לי משפחה. הייתי לבד בארץ. כשהאחרים נסעו הביתה אני נשארתי בתל-לטוינסקי. לנתי באוהל. אחר כך הוצבתי ליחידת "שרות מפות וצילומים" ביפו. שם עבדתי בקנטינה, והתגוררתי עם ארבע חיילות בחדר שהצבא העמיד לרשותנו. בדמי הכלכלה בסך חמש לירות שקיבלתי קניתי
בגדים "נורמאליים". את הסיגריות שנופקו לחיילים באותם הזמנים, המרתי באוכל. בשבתות ובחגים צמתי.
את פנחס, בעלי לעתיד, הכרתי עוד בפולין. גם הוא כמוני, עלה באירופה על אוניה כדי להגיע לארץ ישראל. האונייה שלהם נעצרה על ידי הבריטים ונוסעיה נכלאו בקפריסין. לאחר זמן פנחס עם אחרים שוחרר מקפריסין והגיע לישראל. הוא גויס מיד לצבא. בזמן שאני שירתתי ביפו הוא שירת בהרצליה. הקשר בינינו התחדש. עד מהרה החלטנו להינשא.
בינואר 1949 רב צבאי קידש אותנו בתל אביב. אני השתחררתי מהצבא לאחר שירות של שמונה חודשים. גם פנחס השתחרר מהצבא. בשטח הגדול ביפו מצאנו בית "חור" אליו עברנו לגור. גשמי החורף דלפו לתוך הבית. בתים סביבנו התמוטטו. סכנת מוות תמידית ריחפה על ראשינו.
פנחס החל לעבוד בעיריית תל אביב. בלילות הוא היה יוצא לשמירה ואני נותרתי לבדי בבית. בסמטאות הסמוכות שמעתי קולות רמים בשפה הערבית. פחד אחז בכל גופי. מה יכולתי לעשות?! חיכיתי בקוצר רוח לשובו של פנחס. כעבור זמן קבלנו דירה טובה יותר ביפו. התחלתי לעבוד בגבעת הרצל. מיפו עברנו לגור במשך כשנה בבית אחותו של פנחס בגבעתיים. אחר כך עברנו לחולון בה אנו גרים עד היום. לנו בן ובת, ארבעה נכדים ושלושה נינים. כולם גרים בחולון.
מתעדים את סיפורי ניצולי השואה החיים בארץ
במסגרת התכנית הממשלתית להכרה והוקרה בניצולי השואה החיים בישראל, החליטה ממשלת ישראל על תיעוד סיפורי חיים של ניצולי שואה החיים עמנו ועל העלאת הסיפורים לאתר אינטרנט ממשלתי שישמר את קורות הניצולים בתקופת השואה עבור הדורות הבאים, ויאפשר את חשיפתם לציבור הרחב.
מרבית ניצולי השואה עלו ארצה בחוסר כל והיו שותפים פעילים להקמת המדינה, לביסוסה וליצירת המארג הייחודי של החברה הישראלית, כך שתרומתם ניכרת בכל תחומי החיים במדינה. במשך עשרות השנים שעברו מאז סיום מלחמת העולם השנייה, נשאו ניצולי השואה על כתפיהם את משא הזיכרון. חלקם בחרו לדבר ולספר על שארע להם וחלקם שמרו על שתיקה.
בשנים האחרונות ניצולי השואה חשים יותר מתמיד כי עליהם להנחיל לדור הצעיר את מורשת זיכרון השואה והם פותחים בפניהם את סגור ליבם. במסגרת תכנית "לדורות", המשרד לאזרחים ותיקים ויד ושם הקימו את אתר האינטרנט בו מרוכזים סיפוריהם של ניצולי שואה אודות קורותיהם בתקופת השואה, כיצד שרדו את מוראותיה, עלו ארצה וחיים בישראל עד היום.
איסוף הסיפורים מבוצע על-ידי מערך מתנדבים ייחודי וייעודי שמכוון על ידי עמותת רוח טובה, מקבל הכשרה ופועל בפריסה ארצית. בפני הניצולים עומדת, במקביל, הבחירה להעלות את סיפורם על הכתב גם בכוחות עצמם, או בעזרת בני משפחותיהם. מדינת ישראל, באמצעות המשרד לאזרחים ותיקים ובסיוע הסוכנות ויד ושם, מעניקה אות ותעודת הוקרה לכל המשתתפים שסיפורם תועד במסגרת התכנית. הפרויקט מבוצע מתוקף החלטת ממשלה מס. 3474 בנושא הכרה והוקרה של ניצולי שואה.
תרומתם של העדויות והסיפורים למפעל ההנצחה רבה וחשובה, והם מהווים סמל, מופת ומקור גאווה לכולנו. מטרת המיזם היא לתעד את קורות חייהם של ניצולי השואה בכתב ולהעלותם על גבי רשת האינטרנטבאתר הממשלתי .
קיימת חשיבות רבה לאסוף ולתעד את קורות חייהם של ניצולי השואה, לשמוע ממקור ראשון מפי הניצולים את שחוו על בשרם בתופת. לצד סיפור השואה, במיזם מתעדים את התקומה של ניצולי השואה, ואת תרומתם של האבות המייסדים לבניית המדינה. כמובן שהסיפורים מפי אלה שהיו "שם", ישמשו את הדורות הממשיכים במלחמתם בהכחשת השואה, המתגברת ברחבי העולם.
כלל הציבור מוזמן להירתם למשימה ולהיכנס לאתר "לדורות" לתעד את סיפור חייהם של ניצולי השואה. הפנייה היא לניצולי השואה, לבני המשפחה, לנכדים לנינים ולחברים.
"לשם הבהרת דחיפות איסוף הסיפורים", מסבירים אנשי המשרד לאזרחים ותיקים, "בעיר ירושלים הלכו לעולמם 680 ניצולי שואה במהלך 10 חודשים מתוך כ-25,000 ניצולי שואה שחיים בעיר. מיותר לציין כי הזמן העומד לרשותנו לאיסוף הסיפורים הוא קצר ביותר, על כן השנה הקרובה מיועדת להתגייסות למען משימה לאומית זו".
-
ניצולי שואה? קרובים לניצולים? כדי להעלות את סיפורכם לאוויר היכנסו לאתר או פנו במשרד לאזרחים ותיקים במוקד 8840*.
לפנייה לכתב/ת 
