טעימת תרגום: "דקדוק פיני חדש"

מאיטלקית: יונתן פיין

סאמפו היקר, השתיקה שלך מעציבה אותי, אך ביסודו של דבר איננה מפתיעה. תחת היומרה לעזור לך, ניסיתי לכפות עליך חברות שאולי אינך רוצה בה ועלי לקבל את סירובך. האמת היא שאני זו שזקוקה לך, ושוב עשיתי טעות. אתה מחפש עבר, ואילו אני – הווה. הווה שיסיח את דעתי מהחרדה ומהפחד שבהם אני חיה. אל תקרא את השורות האלה במחשבה שאני שוב מנסה לסייע. אינני מבקשת שתענה לי, די לי בכך שאני כותבת לך. כשאני פונה אליך – אתה, שבעיקרו של דבר אינני יודעת עליך דבר מלבד שמך – ממלאת אותי תחושת ביטחון משונה, שנוסכת בי שחרור וחום.

ביטחון שמעולם לא חשתי עם אנשים שבשונה ממך האמנתי שהכרתי לעומק. המחשבה עליך מעירה בלבי רגישות חדשה, משוחררת ממשא הזיכרון. כן, הזיכרון. אותו הדבר שאתה תר אחריו בעיקשות, עבורי הוא לעול, שעבוד שנגדו אין לי די כוחות להתמרד. מה שאנו זוכרים מאחרים הוא למעשה רק ההשתקפות שלנו שניבטת בהם. החיים עוברים עלינו במגע קל וחולף עם הקרובים לנו, מבלי שבאמת נכיר אותם. גם לגבי האנשים והדברים היקרים לנו ביותר איננו צוברים אלא היכרות אמפירית, כמו זו שרוכש האנטומולוג לגבי הפרפר.

אנחנו יכולים לתאר את צבע העיניים או השיער של אהובינו, נדע לזהות בהמון את ההליכה שלהם, את הצדודית שלהם, ונוכל אף להבחין בריח או בקול ייחודיים רק להם. הריחוק מהם וחסרונם יגרמו לנו להרגיש שהוטל בנו מום, כאילו חלק מגופנו-שלנו נגדע. ואולם באופן זה הם לעולם לא באמת יהיו שלנו. כי השייכות שאנו תובעים הורגת אותם, והופכת אותם לאובייקטים משוללי כל חיים משל עצמם. בניסיון הכושל לפוגג במעט את מסתרי המוות אנו רוצים לחוש בעלות, לשאוב מן החיים ככל יכולתנו. ואנחנו לא נותנים את דעתנו לכך שאנו הורגים כל מה שאנו מאמינים שאהבנו.

אתה זוכר את עץ שלי בקָאיוֹופּיוּסְטוּ? יש דרכים כה רבות לראות אותו. אפשר לחוות אותו כרשת צפופה של כדי פרחים לימפתיים, של תפרים, של שורשים שמעלים גֵרת מיצים שונים וקשורים זה לזה

בגרעין פועם אחד, שדרך נשימת העלים מכונן ומקיים את הזרימה הבלתי פוסקת הזו בין שמים וארץ, בין חומר דומם ואוויר. אבל אפשר גם לצמצם אותו לכדי מספר טהור, לעשות ממנו חוק כימי ששולט בפירוק החומרים והתלכודם מחדש. בשני המקרים, אף שהם כה שונים זה מזה, העץ הזה יישאר זר לנו, משהו שאנו צופים בו, שאנחנו אולי מכירים אבל אין לנו איתו שום יחסים. לכונן יחסים, זה המפתח. לקבל על עצמנו ללכת לקראת האחר בלי לרצות שיהיה שלנו, בלי לעשותו ראי לציפיות שלנו ממנו.

את זה הייתי רוצה לעשות איתך. רק איתך קשר כזה יהיה אפשרי. בדיוק מפני שממך אינני יכולה לקחת דבר. כששני אנשים נפגשים, באופן בלתי נמנע הם נדחפים להצהרות הדדיות על עברם, כמו שמצהירים על אלכוהול או על סיגריות בגבול. כדי לפטור את עברם ממכס, כדי להעמידו לרשות היחסים החדשים המתהווים. אבל זהו כזב. מצג שווא יומרני שנועד לטעון לזכויות בעברו של אחר ולאסוף זכרונות שאינם שלנו. אתה, שאין לך עבר, שאין לך כל זיכרון להציע, אתה אדם חופשי. עץ הזיכרונות היפים שלי לעומת זאת, הוא מונומנט שכולו אגוצנטריות, מעמסה שאני נושאת על גבי. האם חזרת אליו? הוא בטח כבר מכוסה עלים עכשיו.