24 שעות במיון

שלשום הגעתי ב-7 וחצי בבוקר ליום עבודה רגיל במחלקה הפנימית שבה אני עובדת. ב-15:00 בצהריים ירדתי למיון לתורנות. כמה טוב לנו לפעמים שאין אפשרות לחזות את העתיד.

מאותה שעת צהריים עד 08:00 בבוקר למחרת חיכו בכל רגע נתון כ-10 חולים לבדיקה, כארבעה מהם חולים דחופים שהיו בעדיפות ראשונה להיבדק ועשרות חולים מחכים להחלטתה של הרופאה הבכירה של המיון אם ישוחררו או יאושפזו. באותו לילה נותרנו שתי סטאז'ריות, שתי מתמחות ורופאה נוספת שעשתה משמרת מקוצרת של 12 שעות ולכן הלכה לביתה בשעה 20:00. בזווית עיניי היו מונחים כל התיקים של החולים הדחופים שטרם נבדקו. קיוויתי בלבי שאולי נצליח לבדוק לפחות אותם עד שהיא תעזוב, עם הדחופים פחות כבר נסתדר לבד. כוננית המיון באותו לילה, רופאה שהיא כבר סבתא, נקראה לקראת חצות לבוא ולעזור מעט להוריד את העומס תחתיו ניסינו לא לקרוס.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

מספחים לבנט, היפסטרים לבל"ד / דור גליק

הצילו את הדמוקרטיה / שמוליק צ'יצ'ק

במהלך כל אותן 17 שעות הייתה לי הפסקה של 25 דקות: רבע שעה שבה אכלתי ארוחת ערב (לקראת חצות) ומספר גיחות מהירות לשירותים. תיאורטית אפשר יותר, אבל אני לא מכירה אף איש צוות במיון שרואה כזו כמות של חולים דחופים ממתינים וייצא להפסקת קפה.

"ד"ר, מה איתי?"

החולים רבים ועצבניים. הם זעמו על שעות ההמתנה הרבות לבדיקתנו ועל ההמתנה הארוכה שציפתה להם לאחר הבדיקה. בעוד אני יושבת ומנסה למלא את התיק הרפואי, להזמין בדיקות דם, ייעוצים והדמיות, מספר רב של אנשים צובא סביבי, עוקב אחר כל מבט ומחווה, האם עכשיו התיק שלו הגיע.

"ד"ר, מה איתי? בדיקות הדם שלי הגיעו?" אוף. אם אשתמש בשתי דקות הקרובות בהסברים, אם אתעכב בשתי דקות, אולי החולה שהגיע עם חשד לאירוע מוחי ייאבד עוד כמה מאות תאי מוח עד שאבדוק אותו. כדאי שאזדרז. "בדיקת תפקודי הכליות שלך לא הייתה תקינה. עוד מעט אגיע אליך ואפרט יותר", אני אומרת, ותוהה בלבי "למה אין פה יותר רופאים?".

מה להגיד? מה לעשות? מה לענות? מגיעה לכם כל האמפתיה שבעולם. אחרי הכול, אתם חולים, ובמדינה מתוקנת לא ייתכן שתחכו שעות רבות כל כך לבדיקה ולטיפול. מצד שני, לפעמים בלב אני שואלת אתכם - למה אתם צועקים עליי? האם אני מתבטלת בזמן שאתם סובלים? בשביל לאכול קוטג' בזול יצאתם לרחובות. היכן הייתם כאשר המתמחים והרופאים לעתיד יצאו להפגין על תנאי ההעסקה הבלתי אנושיים שלהם? למה אתם אדישים לכך שהממשלה אישרה העסקת מתמחים במשמרת מעל 26 שעות? למה רק הרופאים מוחים? לפעמים גם לי בא לצעוק. איזה מזל שיש במה וירטואלית, כי בעבודה אסור לי לצעוק בחזרה.

220 אחוזי תפוסה בסורוקה. יום במיון (צילום: הרצל יוסף)

עמוס במיון באסף הרופא (צילום: אבי מועלם)

משלוש השעות האחרונות של התורנות אני בקושי זוכרת משהו. כל הגוף כאב ובעיקר הרגליים והראש, פיהוקים אינסופיים, בשלב מסוים כבר הפסקתי להתנצל, גם אני בנאדם. "היה לך חום?" אוי, רגע. כבר שאלתי אותו. לא נעים. כמה חום הוא אמר שהיה לו? אשאל שוב. בשעה 8 בבוקר ירדתי לישון. בטוח אדרוס מישהו אם אנהג הביתה עכשיו. 

הרופאים בסורוקה. במי לטפל קודם?(צילום: הרצל יוסף)

הסבר פניך לחולה בבית החולים רמב"ם בחיפה (צילום: חסן שעלאן)

אם חס וחלילה תיאלצו לפנות למיון, בבקשה אל תצעקו עלינו, באמת שאנחנו משתדלים. בפעם הבאה, בואו להפגין למען הרפואה הציבורית. המערכת שלנו איבדה מזמן צלם אנוש ואנחנו איכשהו בולעים את הצפרדע הזו, אבל לכם חס וחלילה, אולי אפשר היה לעזור לכם, אם היינו מגיעים אליכם מספיק מהר.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il