אל תקרא לי קורבן: הצד האחר של נשות הודו

הודו כולה סוערת בימים האחרונים סביב מקרה האונס הנורא שהתרחש בניו דלהי. לפתע, בכל רחבי העולם מדברים על מעמדה הנמוך של האישה ההודית המדוכאת עד עפר, בחברה הפטריאכלית במדינה. בפועל, כמו כל דבר בהודו, המציאות מורכבת בהרבה מזו שמסורטטת כעת בתקשורת.

לצד היותן של נשים רבות מדוכאות ומושפלות, ישנן נשים לא מעטות שצולחות את מקומן הנחות ותופשות מעמד מכובד ביותר בחברה ההודית. המוכרות ביותר הן אינדירה גנדי וסוניה גנדי, אך עליהן ניתן להוסיף נשים, כגון פרביטה פטל שהיתה נשיאת הודו; מאיאוותי, בת מעמד הטמאים שהייתה לנשיאת מחוז אוטטר פרדש, שהינו המיושב ביותר מבין כל מחוזות הודו וכן נשים נוספות.

סינדור - סימן הנישואין ההודי(צילום: יותם יעקבסון)

אישה הודית בטראנס(צילום: יותם יעקבסון)

מקדש החולדות

אתרים רבים לאורכה ולרוחבה של תת-היבשת מעלים את מקומה של האישה על נס. אחד המובהקים שבהם הוא מקדש קארני מאתה בכפר דשנוק שבראג'סטאן. בכפר זה חייתה לפני כ-150 שנה (כנראה) אישה בשם קרני שהתריסה כנגד המקובל וסירבה להינשא לארוסה, כמקובל.

בחייה הייתה למעין מורה רוחנית ויישבה מחלוקות רבות בין תושבי המום ובין מהאראג'ות שונים, ולא בכדי דבק בה התואר "מאתה" - אם בהינדי. המסורת המקומית שמה בידיה של קרני את היכולת הבלעדית לנגוס בסמכויותיו של אל המוות וכך קבעה שבני משפחתה של אחותה, שנישאה לארוסה תחתיה יתגלגלו מאדם לחולדה וחוזר חלילה, מבלי שהוא יוכל לשנות החלטתה. מקדשה, שנבנה בפאר רב על ידי המהאראג'ות שחלקו לה כבוד רב, מוכר כיום בשם מקדש החולדות והוא יחיד מסוגו בעולם.

רבות מעולות הרגל הראג'סטאניות הפוקדות את המקום, מגיעות כשעל גופן תכשיטים כבדים מכסים את זרועותיהן, קרסוליהן וצווארן. הלוחמים למען מעמד האישה טוענים כי תכשיטים כבדים אלו מקבעים את מעמדה הנחות. מנגד, טוענים אחרים כי האישה, שנושאת עליה תכשיטי כסף וזהב שמשקלים יכול להגיע לקילו וחצי, מהווה את ה"כספת המשפחתית" ואחראית לקבלתן של מירב ההחלטות הרציניות.

חזית מקדש קרני מאתה בדשנוק(צילום: יותם יעקבסון)

האלה דורגה, החזקה מכל הגברים, מחסלת את השד מהישה(צילום: יותם יעקבסון)

מנהג שריפת האלמנות על המוקד

תופעה נוספת, השנויה עד מאד במחלוקת היא הסתי, מנהג שריפת האלמנות על מוקד השריפה של בעלן המת. התופעה אומנם הוצאה מחוץ לחוק כבר בשנת 1858, עוד בתקופת הראג' הבריטי, אולם הוא עדיין מתבצע מפעם לפעם במקומותיה הנידחים של הודו.

ראוי לציין שגם בעבר רק נשים מעטות קיימו את הטקס. הוא אף פעם לא היה נחלת הציבור הרחב ולכן נחשב כאידיאל כה קשה להשגה. המעניין ביותר הוא שעד היום סוגד הציבור הרחב לאבני הזכרון שהונחו לכבוד הסתי.

אתר כזה נמצא במבצר מהרנגר שבעיר ג'ודהפור שבראג'סטאן: בשער הפנימי לארמון מוצגת טביעת כפות ידיהן של נשות המהאר'גה שנשרפו יחד עם גופתו. מצבות סתי רבות פזורות ברחבי מבצר צ'יטורגר, אף הוא בראג'סטאן ובאתרים רבים נוספים.

בשנת 1987 נערך טקס סתי בכפר דאורלה שבמזרח המחוז. טקס זה פורסם ברבים והסעיר את הודו כולה, אך עם שוך ההמולה הפך הכפר כולו לאתר צליינות שבו ניתן להתברך בברכתה של רופ קנוואר, הנערה בת השבע עשרה שספק בחרה לעלות על המוקד מרצונה, ספק נדחפה אליו.

טביעות ידיהן של נשות המהאראג'ה במבצר מהרנגר בג'ודהפור(צילום: יותם יעקבסון)

תכשיטי אישה ביום נישואיה(צילום: יותם יעקבסון)

שסתום לשחרור לחצים נפשיים

גם הקביעה שהנשים בחברה ההודית אינן יכולות להביע את רחשי לבן ומחויבות בצניעות רבה, מאותגרת לעתים. הטקסים שנערכים בכפר באלאג'י שבראג'סטאן ובמקומות אחרים מהווים מעין שסתום לשחרור לחצים נפשיים רבים.

המתרפאים אף פעם לא מגיעים לכפר בגפם, הם תמיד מלווים על ידי משלחת המונה בני משפחה וקרובים (שרוב הם חלק מקבוצה גדולה שמתארגנת למסע בליווי גורו). בעצם היציאה למסע המשותף, יש משום הכרה במצוקתו של המטופל.

בבלאג'י נשברות המוסכמות; יחד עם פריעת השער, שלרוב נותר מסורק בקפידה, קלוע לצמה ומכוסה באמרת הסארי נפרצים סכרים וקודים תרבותיים רבים. נשים יכולות לרקוד בפראות בלב מעגל אנשים ולדרוש מבעליהן לשכב עמן מיד. במהלך הטקסים הן יכולות לקלל קרובי המשפחה ולספר על מעלליהם. הדברים הכי פנימיים, הסודות הכי כמוסים מקבלים פתע ביטוי חיצוני קתארטי.

טקסי טראנס בבאלאג'י(צילום: יותם יעקבסון)

מעניין שבעקבות הקתארזיס, באה הדרה של אותם רגשות מודחקים שפרצו ועלו על פני השטח. הם מוצגים כרוח תועה, שאותה יש לגרש. במסגרת ההדרה וההרחקה לא אחת מוצגת הרוח כרוחו של מוסלמי, הרחוק הקרוב ביותר בנמצא.

במדינת קרלה, בקצה הדרומי של הודו, עדיין מתקיימת חברה מטריאכלית מרתקת, שבה הנשים דווקא הן אלו שאחראיות על המשפחה ומנהלות ביד רמה את הגברים שבבית.