"ארגו": כישלון תוכנית החלל האיראנית
השחזור הקולנועי של מבצע החילוץ ההזוי של ה-CIA בטהראן החומייניסטית סובל מאי דיוקים, אולם לא זו הבעיה העיקרית של "ארגו". בן אפלק שביים וכיכב בנה את הסיפור כשיר הלל לאמריקה, במקום כביקורת על תעשיית הסרטים שלה
"ארגו" ("Argo"), בבימויו ובכיכובו של בן אפלק, הוא הסרט האמריקאי הכי פטריוטי של השנה. ה-CIA מוצג בו, לשם שינוי, באור חיובי, והאיראנים הם האויב ה"חם". הסרט גם מציג את הוליווד כשותפה למבצע הרואי מהסרטים - מה הפלא שהביקורת האמריקאית מיהרה למצב את "ארגו" בצמרת סרטי השנה, והבאזז האוסקרי אינו מפסיק לזמזם?
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
האם "ארגו" הוא סרט טוב? ובכן, כלל וכלל לא. חלקו הראשון מזכיר את "לכשכש בכלב", הסאטירה המבריקה שכתב דיוויד מאמט וביים בארי לוינסון ב-1997, שבה מגויס מפיק הוליוודי לפברק מלחמה על מנת להסיט את תשומת הלב הציבורית משערוריית מין בבית הלבן. ואילו החלק השני מעורר את זכרו של "אקספרס של חצות" - סרט הבריחה מהכלא הטורקי שאלן פארקר ביים ב-1978, ונודע לשמצה בשל תיאורו המעוות והמתנשא את מערכת המשפט והחוק המקומית.
מסע בדיוני
עלילת "ארגו" מבוססת על סיפור אמיתי ומופרך כל כך, עד שרק מוח של תסריטאי הוליוודי הזוי יכול היה להמציא אותו. וכך, בערך, גם היה. בנובמבר 1979, זמן קצר לאחר המהפכה החומייניסטית באיראן, השתלט המון נזעם על השגרירות האמריקאית בטהראן ותבע את הסגרתו של השאה המודח שמצא מקלט בארצות הברית.
שישה מעובדי השגרירות מצליחים להימלט מהמקום ומוצאים מקלט בביתו של השגריר הקנדי. במטרה להבריח אותם אל מחוץ לאיראן, מגויס סוכן ה-CIA טוני מנדז (אפלק), שמתקשה למצוא תוכנית פעולה יעילה. אבל אז, צפייה אקראית בסרט "הקרב על כוכב הקופים" שמשודר בטלוויזיה, מעלה בדעתו רעיון נועז בה במידה שהוא אבסורדי - להמציא סיפור כיסוי שעל פיו השישה אינם אלא צוות הסרטה הוליוודי הנמצא באיראן על מנת לחפש אתרי צילום אקזוטיים לסרט מדע בדיוני חדש. בחסות זאת, הוא מקווה להוציאם מהמדינה.
לשם כך הוא מגייס את ג'ון צ'יימברס (ג'ון גודמן), אמן איפור זוכה פרס האוסקר שעובד בשירות ה-CIA, וזה מקשר אותו עם מפיק הוליוודי ותיק בשם לסטר סיגל (אלן ארקין). יחד איתו, מנדז "מייסד" חברת הפקה פיקטיבית, והחבורה כולה יוצאת להפקת "ארגו" - סרט מדע בדיוני המבוסס על תסריט סוג ז', אשר נכתב בהשראת "מלחמת הכוכבים" (אחת הבדיחות המוצלחות בסרט באה על חשבון שמו: "Argo f--- yourself").
חלקו השני של הסרט מתרחש באיראן, אליה מגיע מנדז המתחזה למפיק הוליוודי. הוא חובר אל ששת עובדי השגרירות המסתתרים, ועובד איתם בקפדנות על "תפקידיהם" השונים בהפקה על מנת ליצור מראית עין משכנעת. המתח הולך ונבנה כאשר במקביל אנו עוקבים אחר ילדים איראניים אשר מחברים תעודות שנגרסו לפני ההשתלטות על השגרירות, ואשר מהן אפשר יהיה ללמוד על זהותם של העובדים שהצליחו להימלט. או סדרת טלפונים קדחתנית המתנהלת שעה שפעולת החילוץ ההזויה כבר יצאה לדרך, ושאמורה להפוך על פיה החלטה שעלולה להביא לכישלונה.
"ארגו", שאת התסריט לו כתב כריס טריו על פי הספר "אמן התחפושות" שכתב מנדז ומאמר מאת ג'ושוע בירמן, כבר זכה לביקורת על שום אי הדיוקים ההיסטוריים שבו. כך, הקריינות בתחיל הסרט מדווחת כי השאה הפרסי זכה בכיסאו בהפיכה צבאית שהתרחשה בשנת 1953. לו היו טורחים יוצרי הסרט לעיין אפילו בוויקיפדיה, היו מגלים כי העובדות ההיסטוריות הן שונות. גם האדרת תפקידו ה-CIA בפרשה על חשבון ממשלת קנדה זיכתה את הסרט בביקורת, אך לא בכך טמונות מכשלותיו הכבדות.
אי תקינות פוליטית
"ארגו" (שם הסרט ותסריט הכיסוי מתייחס לספינה בה הפליג יאסון, גיבור המיתולוגיה היוונית, על מנת להשיב את גיזת הזהב) כושל הן בהצגת המערכת ההוליוודית, והן בתיאור ההתפתחויות סביב פעולת החילוץ עצמה.
האיראנים בסרטו של אפלק מאופיינים ברצף של דימויים סטריאוטיפים של אספסוף אלים ופרימיטיבי (סצינת הביקור של "צוות ההסרטה" בבזאר היא מהמביכות והגזעניות שנצפו לאחרונה בקולנוע) - דימויים המתחרים בבוטותם באלה שנצפו ב"אקספרס של חצות", ומשלבים כיעור אנושי ושפה מקומית המרודדת לבליל של צעקות.
הדברים לוקים עוד יותר בכל הנוגע לתיאור המעורבות ההוליוודית בפרשה. שתי הדמויות המרתקות ביותר בהקשר זה הן זו של המאפר צ'יימברס (שכאמור, שיתף פעולה עם ה-CIA), וזו הפיקטיבית של המפיק סיגל. לו היה "ארגו" סרט אינטליגנטי, הוא היה מתמקד באופן שבו הוולגריות ההוליוודית מנוצלת לצרכי הצלת חיים, בטשטוש המוחלט שבין בדיון ומציאות, ובחיבור המופרך לעיתים שבין הזירה המדינית ובידור סוג ז'. במקום זה, בוחר אפלק בגלגול של סיפור חילוץ הרואי שבמרכזו עומדת דמות, מנדז, שכפי שהיא מוצגת בסרט אינה מעניינת במיוחד.
בעיקר נדמה שאפלק כבמאי אינו מוצא את הטון הנכון לסרטו (השלישי שלו כבמאי). בעוד חלקו הראשון של הסרט, זה "ההוליוודי", מאופיין בנימה סרקסטית מסוימת, הלועגת לתעשייה מניפולטיבית שמסוגלת להפוך זבל טהור לאירוע חדשותי (המחשבה נודדת אל בילי וויילדר הטוב, ואל מה שהוא היה עושה עם החומרים הללו), הרי שחלקו השני - המתרחש בטהראן (למעשה, איסטנבול) - טובל בעודפי פטריוטיזם וטפיחה אמריקאית עצמית על השכם.
אפלק הפיק את הסרט יחד עם ג'ורג' קלוני וגרנט הסלוב. שני האחרונים, שעבודותיהם המשותפות משלבות צדקנות אמריקאית ופשטנות נוסח הוליווד (ע"ע "משחקי שלטון"), הצטרפו מן הסתם בחדווה לפרויקט זה שמשקף עמדות המחניפות לאוזנו של השמאל הליברלי. בעידן הנוכחי, נעים להיזכר בימים שבהם המדיניות האמריקאית במזרח התיכון נתפסה כנכונה ו"צודקת", והוליווד היתה שותפה חיובית לאחד ממבצעי ההונאה הגדולים שביצע ה-CIA.
