הרי את מקודשת לי, לנצח

סרבנות גט ועגינות היא לא רק מצב אישי קשה אלא גם תופעה פוליטית, הנובעת ישירות ממדיניות הממשלה ומהמצב החוקי שהיא משמרת. מראשית דרכה הפקידה המדינה - בהתאם למכתב הסטטוס-קוו המפורסם של בן גוריון - באופן בלעדי את כל ענייני המעמד האישי בידי הממסדים הדתיים של העדות השונות. לכן, המוסדות היחידים שבהם יכולים נשים וגברים יהודים לממש את זכותם להינשא ולהתגרש הם הרבנות ובתי הדין הרבניים.

כידוע, בבתי הדין הרבניים חל הדין הדתי בלבד, לפיו הגבר הוא הקובע העיקרי בגירושים. אופיים הקנייני הלא-שוויוני של נישואים כדת משה וישראל יוצר קשר גורדי בין הגירושים לבין רצון הבעל. לדבר זה משמעות קשה ובלתי נסבלת, המייצרת סכנה חמורה לנשים הנכנסות לנישואים ללא ודאות כיצד הן עשויות לצאת מהם, אם בכלל. כיוון שזה המצב החוקי בישראל, הרי שנשים מסורבות גט הן לא רק שבויות לבעל ולבתי הדין הרבניים, אלא גם שבויות לשיטה הפוליטית. הן שבויות עקב הצורך לשלם אתנן למפלגות הדתיות עבור ישיבתן בקואליציה.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

אל תתנו לנשאים למות מבושה / איציק לוי

להפוך את פירמידת החינוך לטובת הגיל הרך / שולמית ביסמנובקי

באמצעות חוק אחד (חוק שיפוט בתי דין רבניים) העמיסה המדינה על כתפיהן הצרות של הנשים את כל עומס קיומה היהודי של המדינה. הטענה הרווחת היא שמתן אפשרות חוקית לנישואים אזרחיים תגרום לאובדן זהותה היהודית של המדינה, או גרוע מכך, לפיצול הציבור היהודי לשני עמים, שלא יתחתנו אלו עם אלו, עד כדי אובדן צביונה היהודי של המדינה.

תוצאה קשה לא פחות של הליך הגירושים הדתי היא הסחטנות והאלימות הכלכלית שהוא מאפשר ואף מעודד. נשים הרוצות לפדות עצמן משביין, מחשש שיימשך כל חייהן, נאלצות להיכנע לדרישות כספיות מצד בעליהן ולדרישות החורגות בהרבה מהמגיע להן. מדי יום משלמות נשים כסף רב וקונות את גִטן תחת סחיטה ואיומים, וכל זאת בעידוד ובתמיכת נציגי החוק - הדיינים ובתי הדין.

כך, למשל, דבורה, מסורבת גט יותר מעשר שנים, נדרשה על-ידי בית הדין לשלם כסף לבעלה כפשרה לקראת הגט. משסירבה וטענה שאין לה הכסף, טען כלפיה בית הדין כי היא "מעגנת את עצמה". או שרה, אישה צעירה שבעלה ברח מהארץ ולא ניתן היה להשגה. הוא דרש סכום לא ייאמן של חצי מיליון שקל בתמורה למתן הגט. בחסות בית הדין הרבני הגדול ובסיוע אנשים טובים, נאסף הכסף עד הגרוש האחרון וניתן לבעלה בתמורה לגט.

עסקאות פוליטיות על גב הנשים

את הכאב הזה ניתן היה למנוע. ההלכה עצמה מצאה פתרונות רבים, למשל באמצעות נטרול כוח הבעל והחזרת הכוח לרשות השופטת, היינו לבית הדין. פתרונות שונים יושמו במהלך הדורות בקהילות שונות ודווקא כאן, במדינת ישראל, במקום שבו יש מונופול חוקי מלא לבתי הדין הרבניים, לא חויבו אלו על-ידי המדינה ליישם את הפתרונות ולנטרל את העוול הבלתי נסבל הזה, היוצר אלפי נשים מסורבות גט בשנה או נשים עניות הנאלצות לשלם כופר נפש. הדיינים עצמם מעולם לא נדרשו לסובלנות יתר או לספק פתרונות בנושא שעליו הופקדו, שכן הם נבחרים על ידי קולגות או באמצעות עסקאות פוליטיות שונות ומשונות בוועדה למינויי דיינים, שאינה כוללת אפילו אישה אחת - דתית או חילונית.

אף שמדובר בחיי כל הנשים היהודיות בישראל - ולא שמצב המוסלמיות טוב יותר - מעולם לא ייחסו הפוליטיקאים לנושא זה חשיבות יתרה. בהסכמים הקואליציוניים מקבלים החרדים, כבדרך שגרה, את דרישותיהם כמו על מגש של כסף, כולל שליטה בוועדה למינויי דיינים. סעיף שמירת הסטטוס-קוו "הקדוש" עובר מממשלה לממשלה וממפלגה למפלגה ואין פוצה פה ומצפצף. הדבר נכון גם ביחס לדרישה לנישואים אזרחיים שמעלה מפלגה זו או אחרת, דרישה הנתפשת לצורכי מיקוח בלבד ומועדת לוויתור מראש.

לא מתקבל על הדעת מצב שבו המדינה מעמידה מחצית מאוכלוסייתה בסכנת שבי ובכבילה לנישואים ללא מוצא. כיום, כאשר כל זוג שלישי הנישא בישראל עתיד להתגרש, נושא סרבנות הגט והשלכותיו הוא גורלי. הגיע הזמן לדרוש מכל מפלגה ומכל מועמד ומועמדת לא להסתפק ברטוריקה כוללנית ומעורפלת, אלא להציג פתרונות מעשיים לסוגיה זו.

עו"ד בתיה כהנא דרור, מנהלת ארגון "מבוי סתום" למען נשים מסורבות גט. היום יקיים הארגון דיון ציבורי בנושא בשיתוף מכון ון ליר .

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il