כוח הצבע: טיפול בהפרעות אכילה באמצעות ציור
בעוד שאנורקסיה ובולימיה "מורידות מסך" על המצוקה האמיתית של הסובלות מהן, טיפול באמנות מאפשר להנכיח אותה ויזואלית ולהתמודד במרחב בטוח. כיצד מקדמים החלמה בציור, ומה משמעות הבחירה לצייר דווקא באדום, בגואש או על דף ענק?
הן עומדות בקבוצה ומציירות במכחול דק או עבה, בצבעי גואש או בעפרונות צבעוניים, ומעבירות אל הדף רגשות שקשה לבטא במילים. אבל לא מדובר כאן בעוד חוג ציור סטנדרטי במתנ"ס או במוזיאון, אלא בטיפול באמצעות אמנות בנשים הסובלות מהפרעות אכילה.
למכון אגם במרכז הרפואי-השיקומי רעות מגיעות מטופלות (וגם מעט מטופלים) מגיל 18 ועד כ-60, המתמודדות עם קשת רחבה של הפרעות אכילה: אנורקסיה, בולימיה, אכילה כפייתית או השמנת יתר קיצונית.
קראו עוד על הפרעות אכילה:
- השרים אישרו: אשפוז בכפייה לחולי אנורקסיה
"הן מגיעות לטיפול על פי כשהמחיר שהן משלמות הופך קשה מאוד, פיזית ונפשית", מסבירה יהודית ארד, פסיכותרפיסטית מוסמכת, מומחית בהפרעות אכילה ומטפלת באמנויות במכון אגם. "כשהמחיר בלתי נסבל או כשאי אפשר לשאת עוד את המצב, מחפשים פתרון".
המטופלות משתתפות בתוכנית הכוללת מפגשים עם פסיכולוג או לחלופין מטפלת באמנויות, דיאטנית, פסיכיאטר ומפגשים קבוצתיים בתחומים טיפוליים שונים כמו פסיכודרמה, תנועה דינמית ועוד.
עוברים מהציור לחיים
כיצד הציור מועיל להשתחררות מהפרעת אכילה, מה עושות מטופלות המתקשות להתמודד עם הדף הריק ומה החשיבות של התחום במכלול תהליך הטיפול?
"טיפול באמנויות תופס היום תאוצה והוא שווה ערך כמעט למפגש עם פסיכולוג", אומרת ארד, הפוגשת גם מטופלות באופן פרטני במסגרת עבודתה. "יש אנשים שמתקשים לדבר, והטיפול באמנויות מאפשר להם מעין פרודזור לבטא דרכו, באמצעות צבעים, את התחושות. אחרי זה קל יותר להלביש על הציור את המילים ואת המצוקות.
"לחלופין, יש מטופלות שמדברות בשטף אדיר ומוצפות מאוד - בדרך כלל נשים שסובלות מבולימיה - ובעזרת הציור אפשר לארגן את מחשבותיהן ובהשלכה מכאן את ההתנהלות שלהן בחיים.
"הביטוי שלהן בציור הוא ממש סיפור. כבר במפגשים הראשונים יופיעו צבעים, צורות ומוטיבים שייצגו את תפיסת העולם שלהן, ומשלב זה אפשר לעקוב אחרי הביטויים שלו ולהתחקות אחרי הסיפור המצויר".
ה"יתרון" של הפרעת אכילה, לדברי ארד, הוא ביכולת של המחלה למסך תחושות. "אם יש מצוקות של שנים, תחושות קשות, הערכה עצמית ירודה או אירועים בעייתיים מהעבר", היא אומרת, "להפרעת האכילה יש יכולת להוריד על זה מסך כדי לא להתעמת עם הדברים. כשזה קורה, אי אפשר יותר לגעת בדבר האמיתי".
כאן נכנס תפקידו של הציור, המעניק למטופלת תחושה של מרחב בטוח, שהרי מדובר רק בבריסטול וצבעים, "ואז אפשר להתחיל לבטא את המצוקות", אומרת ארד. "הציור מנכיח ויזואלית את מה שהמטופלת מרגישה, ואי אפשר עוד לשכוח מזה".
-איך מתחילים לנתח ציור של מטופלת?
"אני מתייחסת לשפה הציורית קודם כל דרך הצבעים והצורות. אם היא משתמשת בחום, אשאל אותה 'מה החום אומר לך?'. ואם הצבע יחזור בציורים במפגשים נוספים, אשאל אותה אם המשמעות שלו עדיין זהה עבורה. אני נוטעת בהן תחושת ביטחון שאני מבינה את הציור.
"משם, תמיד עושים השלכה למציאות ושואלים איפה זה פוגש אותה בחיים. הציור מהווה רק סוג של הקדמה למה שיבוא אחר כך בטיפול".
רנטגן רגשי בצבעים
בזמן שהמטופלות בקבוצה מציירות, המטפלת אינה מדברת. "כל מילה שאגיד, כל התערבות, תפגע בחוויה הספונטנית שאליה אני שואפת", מסבירה ארד. "אפילו מוזיקת רקע אין בזמן המפגש. אני נותנת בתחילה הנחיה כללית של מה הייתי רוצה לראות על הדף, כדי להבין מתוך זה אחר כך איך הן מרגישות".
כדי לשמור על תחושת המוגנות שלהן, שואלת ארד בתחילה שאלות על הציור בלבד, על מה שנראה על הדף ולא על המטופלות עצמן.
"אני שואלת איך הן מבינות את הצורה ומה זה אומר להן, ומשם מתחילה לבדוק השלכות מהציור אל החיים. זה מעין רנטגן רגשי בעזרת צבע", אומרת ארד.
-מה עושה מישהי שחוששת לצייר?
"יש בנות שאכן מתקשות אפילו להתחיל, ולצורך זה יש תרגיל ראשון מיוחד שפוטר אותן מהפחד מהבריסטול הריק. אני קצת מעודדת ומפתה, ואחר כך כבר אין בזה צורך.
"מכשול מפתיע נוסף הוא דווקא אצל הציירות הטובות, אלה שיודעות לצייר יפה, כיוון שאצלן אני צריכה לחכות שהן יתחברו לחוויה הפנימית ויתחילו לצייר פחות 'יפה' ויותר אבסטרקטי".
משתמשות באדום ובשחור
בטיפול באמנויות יש משמעויות מקובלות לשימוש בצבעים מסוימים, אך ארד שמה את הדגש על הפרשנות של המטופלת עצמה. "חום יכול להיות צמיחה עבור אחת ודיכאון עבור אחרת", היא מסבירה.
-יש אלמנטים שמופיעים דווקא אצל הסובלות מהפרעות אכילה?
"יש סממנים או אימג'ים שחוזרים על עצמם, אבל חשוב להבין מה המטופלת אומרת על זה. יש שיחות בישיבות צוות שבהן מתחילים לפרש את הציור, אבל מבחינתי צריך להתייחס רק לפרשנות שלה.
"מערבולות, למשל, תמיד יופיעו בציורים, וגם קו מאוד ברור שמפריד בין שני חלקי ציור - ובעצם בין שני חלקי תחושות. זה מבטא את המבנה הנפשי של הסובלות מהפרעות אכילה, כיוון שאצלן זה 'הכל או כלום'.
"בהפרעות אכילה יש גם שימוש ניכר באדום ולפעמים בשחור, מה שמבטא את עוצמות המחלה והקושי. ברגע שאתחיל לראות סוג של התגוונות, כשהצבע יהיה קצת יותר בהיר, יותר נשלט ובכמות קטנה יותר על הדף, אדע שהתחיל שינוי במטופלת, כזה שעדיין אינו מתגלם במילים אבל אפשר לעקוב אחריו".
-אפשר לראות התחלה של החלמה בציור?
"אפשר לראות כוחות של החלמה, ושינויים כאלה מופיעים די הרבה בציור. אם מטופלת מציירת כל הזמן צורות אבסטרקטיות על גודל דף קבוע ופתאום מופיעה דמות או ציפור - זו תפנית, וצריך תמיד להתייחס לשינויים.
"המוטיבים בציור עוברים תהליך, וגם המטופלת כבר מבינה היא עושה בציור וזו שפה מדוברת בינינו בטיפול".
לכל בחירה יש משמעות
לא רק לבחירת הצבעים יש משמעות בטיפול באמנויות, אלא גם בבחירה של המטופלות מבין מגוון החומרים לציור, גודל הדף וכמות הצבע שיבחרו להעלות עליו.
"הבחירות של המטופלות מלמדות על הלך הרוח שלהן", מפרטת ארד. "אנורקסיות קשות ישתמשו תמיד במכחול הדקיק ביותר, בעיפרון או בצבעי עיפרון, וזה ממש ייצוג ברור של המחלה. בנות בולימיות ישתמשו בדרך כלל בכמות אדירה של גואש. צבעים נוזליים כאלה לא יתאימו למשל לאנורקסיות, שעבורן הצורך בשליטה הוא קיומי.
"אנשים שסובלים מעודף משקל חריף יבחרו לצייר בדרך כלל בצבעים מתונים יותר, ועל פי רוב על דף קטן, מה שמייצג את הקושי שלהם לראות את כל כובד משקלם. אחרים יעדיפו דווקא דף גדול במיוחד, כי הם זקוקים למשקל ולנוכחות. עבורם אין באמצע - זה או זה - ולכל בחירה יש משמעות".
"השימוש באמנות בכלל ובציור בפרט, ככלי טיפולי, מיושם דרך קבע במכון אגם, שייעודו טיפול ושיקום הפרעות אכילה מסוגים שונים", מפרט ד"ר ניסים אוחנה, מנהל המרכז הרפואי-השיקומי רעות בתל אביב. "הטיפול נמצא כיעיל להשלמה ולחיזוק משמעותיים של הטיפולים המקובלים כגון מעקב תזונתי ופסיכולוגי. גישה הוליסטית זו מאפשרת מיצוי הפוטנציאל של המטופל, לשיפור מצבו הנפשי והגופני כאחד".
המפגשים נערכים פעם בשבוע, ובמקרים קשים במיוחד פעמיים בשבוע. המכון מקצה טיפול מסובסד במשך שנה, ולאחר מכן הסבסוד נעשה על ידי עמותה. אם מדובר בקבוצת טיפול, מדובר בכ-20 מפגשים משותפים.
-מה החשיבות של קבוצה עבור המטופלות?
"בקבוצה הן מרגישות שהן לא חריגות, לא פריקיות. התחושה שלהן היא שבחוץ אנשים מתייחסים אליהן כאל משהו מוזר ולא נורמלי, גם אם זה לא תמיד ככה. בקבוצה הן מרגישות מובנות ומגלות שהן אינן לבד בעולם, מתוך הסיפורים של אחרים.
"אם הקבוצה טובה ויש כימיה בין המטופלות זה מספק גם מענה חברתי, כי יש בדידות גדולה מאוד אצל הסובלות מהפרעת אכילה, שהסתגרות היא אחד מהסימנים הקשים שלה".
לפנייה לכתב/ת 
