טבעת החנק: הומו דתי כל יום מת קצת מבפנים

אם לא אתחיל עכשיו, אולי לא אעשה את זה לעולם, ועם זאת אני לא רוצה להתחיל מן ההתחלה, אלא דווקא מהאמצע. האמצע הוא החתונה שלי.

כל עדכוני בחירות 2013 - באתר הבחירות של ynet

• חג למקובלים: מגלגולי שלג - ועד מחילת עוונות
  

אני זוכר את עצמי עומד תחת החופה, קפוא על עומדי. אחת לכמה שניות שולח חיוך מנומס ואוטומטי אל המקום שבו עומדת מי שתהיה אשתי בעוד רגע. שני ילדים בראשית הראשית של שנות העשרים שלהם. אני מנסה "להתחבר" לכל מה שלמדתי עם מדריך החתנים שלי, מחכה שאיזה ניצן של אהבה או אפילו ניצוץ של תשוקה יתחיל לבעור בי ו...לא כלום.

אני שומע את כל הרבנים עולים לברך, ומאחלים ש"כמו שיש ביניכם אהבה עכשיו, ככה זה יימשך לכל חייכם", ואני חושב לעצמי "אוי ואבוי אם כך זה יישאר, הרי אין בי אהבה לאשתי. אין לי כל משיכה אליה". וחוץ מפחד אדיר שלופת אותי וממסמר אותי למקום – אין ברגעים הללו כלום.

אל תשפטו

אני כבר שומע אתכם מצקצקים בלשונכם ואומרים: אם כן, למה התחתנת בכלל? למה עשית לה את זה? איזו זכות הייתה לך לאמלל אותה כך ולשקר לה? ואני שואל: כיצד היום,במרחק של 20 שנה, אתם חושבים שיש לכם הכוח והזכות לשפוט מה שהיה בעידן אחר, בעולם אחר, במימד אחר?

"אין בי אהבה לאשתי. אין לי כל משיכה אליה"(צילום: ישראל ברדוגו)

באותם זמנים לא היו אופציות באמת, לפחות לא במקום שבו גדלתי. המחשבה שלא להקים משפחה, שלא להתחתן, להודות אפילו (רק) בפני עצמך שאתה הומו – הייתה בגדר דבר שלא יעלה על הדעת. התייחסתי אל עצמי כחולה במחלה לא מדבקת שבוודאי תעלם ברגע שאתחתן. הייתי משוכנע שלאחר החופה תיחשף האמת העמוקה "שאני בעצם סטרייט לגמרי", ובא לציון גואל.

אפילו רב גדול שאיתו דיברתי לפני החתונה, והעליתי בפניו את האפשרות שאני "כזה", טען בנחרצות שאני לא "כזה" והכל בא מדמיון מופרז שייעלם "אחרי החתונה".

ואז הגיע "אחרי החתונה"

הימים הפכו להיות קשים ומעיקים מרגע לרגע. מצאתי את עצמי יושב בישיבה הגבוהה, בוהה בתקרה ובקירות, מתחמק

מהחברותא שלי בכל הזדמנות, ומפתח בתוכי מרמור ועצב גדולים שאני סוחב עמי עד היום. תחושת האבדון הייתה מוחלטת. ההרגשה שחייך נגמרו ומעתה אתה רק צריך לסחוב איכשהו עד 120 מעציבה כל כך, ורק בקושי גדול אתה עובר את היום.

באחד הימים כשחשבתי שאני הולך להתפוצץ, יצאתי מבית המדרש והתיישבתי בחוץ על חלקת דשא קטנה. ראש הישיבה דאז ניגש אליי בחינניות האופיינית לו כל כך והתיישב לידי. הוא ראה על פניי שאני אכול בעצב עמוק, והתחיל להתעניין בשלומי. היה זה זמן קצר אחרי החתונה.

בתוך שניות פרצתי בבכי נורא וסיפרתי לו על משיכתי לבנים. הרב שמע את הדברים ונתן לי לפרוק את כל אשר על לבי. הוא שאל אותי, למשל, מה הטיפוס הגברי שאליו אני נמשך, כי היו לי כמה "סוגים" של חברים באותו הזמן בישיבה, והוא ידע וראה הכל. הייתי מחובר בו זמנית גם לחבורת ה"חמודים, אבל לא ממש לומדים..." ומנגד היו לי חברותות מ"החזקים שבתלמידי הישיבה". היו לי חברים אישיים מצודדים מאוד, לצד חברי נפש מצודדים הרבה פחות. והיה אחד שהיה האחד שלי. הוא כמובן לא יודע על כך עד היום.

הרב שאל אם אני לא מתרגש ביום שבו אני יודע כי אשתי צריכה לטבול במקווה. עניתי שלא רק שאני לא מתרגש, אלא אני תמיד מקווה שיקרה משהו - ושהיא לא תטבול כלל. הוא גם שאל אותי אם הייתי מוכן, למשל, למות על קידוש השם. עניתי מיד שוודאי שכן, כי זה הרי היה פוטר אותי מן העולם המסויט הזה, ועוד בגבורה. הוא חייך בהבנה.

הרב ניחם אותי, חיבק וחיזק אותי, ומאז לא דיברנו על כך. כל כך התביישתי להסתכל לו בעיניים מאותו היום. בכל פעם שהתקרב לאזור שלי הייתי מתחמק באלגנטיות. למדתי לקרוא את צעדיו ולא להיות על המסלול שלו. טיפש שכמותי.

הרב הזה היה האדם הראשון והאחרון – שאני מכיר אישית ושהוא מכיר אותי – שחלקתי איתו את הסוד הנורא. מאז אותו יום שבו גיליתי לו, גזרתי על עצמי סוג של בידוד. כלפי חוץ הצגתי את פניו של חתן צעיר נלהב ונמרץ, ומבפנים מתתי כל יום קצת.

כל יום הוא מלחמת התשה

היום אני בראשית שנות הארבעים לחיי, נשוי לאותה אישה ואבא. הילדים שלי הם האושר הגדול ביותר בחיי, ואני שולט כבר ברזי המשחק הזוגי ו"מספק את הסחורה".

מעולם בכל השנים האלו ואף קודם לכן, לא מימשתי את הנטייה שלי מבחינה מינית, ואף לא נתתי לרגשותיי להתפתח. לא אוכל לסבול את המחשבה שאני בוגד. מרגע שעמדתי על דעתי ועל נטייתי, קברתי במודע את היכולת שלי לאהוב - עד שהתחלתי להאמין בזה.

במשך עשרים השנים האחרונות הייתי משוכנע עד לשד עצמותיי שאין לי את היכולת לאהוב, שנולדתי בלי התכונה הזו.

שכנעתי את עצמי שכל עוד מדובר "רק" במשיכה מינית גופנית אוכל לעמוד בזה, כי הרי ממילא לאהוב אני לא יכול... את המשיכה המינית הפיזית ריסנתי ואני עדיין מרסן בשיניים חשוקות, וכל יום ממש הוא עבורי מלחמה, מלחמת התשה.

אלא שבשנתיים האחרונות, הצורך הגדול לאהוב ולהתאהב (דבר שלא חוויתי מעולם) מרים את ראשו, ואני לא יכול שלא להישיר אליו מבט. שנים שאלתי "מה זו אהבה", ופתאום אני מרגיש שאני יכול לדעת אחת, סוף-סוף אדע מהי אהבה. אם רק ארשה לעצמי להיסחף, זה יקרה. הכמיהה הזו בוערת בי בכל יום ומכלה אותי מבפנים, ואני רועד מן המאבק הקשה הזה, רועד בגוף ובנפש.

אשתי, ילדיי וכל מכריי וחבריי לא יודעים עלי. עדיין לא מימשתי את נטייתי בשום אופן, והמלחמה היום קשה כפליים. בכל יום שעובר אני נקרע בין אלוהיי ומשפחתי, לבין האהבה שלא ידעתי. כל יום אני נקרע לגזרים, בוכה הרבה ומתפלל, ולא יודע מה יהיה, כמה זמן עוד אחזיק מעמד.

• יהושע יכתוב בלוג באתר "כמוך - הומואים דתיים אורתודוקסים"